תחנה ראשונה הייתה חרבת דיר סמעאן.
לימדתי בזמנו סטודנטית חמודה בשם קוויני, שהתחתנה עם בחור מפדואל. כשקוויני הייתה עוד בשנה הראשונה התלהבתי מהשם שלה, כי לא הכרתי אף קוויני אחרת (עד היום, בעצם).
נזכרתי בשיר נהדר בשם הזה, של האחיות אנדרוז, על קוויני שהייתה the talk of the town, ואפילו טרחתי לצרוב אותו ולתת את הדיסק לקוויני, הסטודנטית שלי. אחר כך קוויני גדלה, ונפגשנו שוב בקורס ההיסטוריה, כשהייתה בשנה הרביעית. הטלתי אז על הסטודנטים לכתוב עבודה על מבנה היסטורי לפי בחירתם, וקוויני הפתיעה אותי עם מבנה ביזאנטי ליד פדואל, שלא הכרתי. התמונות היו מרתקות, ובמיוחד הקפיץ אותי צילום של חלון משונה להפליא, מין חריץ אופקי מעל משקוף השער למבנה.
קוויני, בהתבסס על ניחוש ועל התייעצות עם חברים, הגיעה למסקנה שהחריץ הזה נועד כדי להציץ החוצה, לראות מי זה דופק בדלת. לא התלהבתי מההסבר הזה, אבל לא היה לי שום הסבר טוב יותר. החידה המשיכה להטריד אותי, עד שיום אחד, דווקא לא בפורים, העזתי לנסוע לפדואל, לראות את המבנה. מבנה מרהיב לחלוטין: מין מבצר/חווה/מנזר ביזאנטי, עם אבני בניה ע-נ-ק-י-ו-ת, כמו אבני הכותל, ורצפות פסיפס עוצרות נשימה. קוראים למקום דיר קלעה. המבנה נמצא על מדרון ההר שבראשו בנויה פדואל, ורואים משם פחות או יותר את כל הארץ. אריק שרון קרא לזה "המרפסת של המדינה", ומישהו מפדואל הציב שם ספסל מתנדנד, כדי לצפות בשמש היורדת ונעלמת בין מגדלי תל אביב.
אגמור כבר את הסיפור של החריץ, כי אני רוצה להגיע לחרבת דיר סמעאן. כשהגעתי לדיר קלעה, ואחרי שדילגתי בין החורבות וצילמתי ומדדתי והתרשמתי, הגעתי אל השער. דבר ראשון ניסיתי להציץ החוצה דרך החריץ הזה, ונוכחתי שזה בלתי אפשרי. הוא עמוק מדי, כרוחב הקיר הענקי, ולא ניתן לראות כלום מבעדו. רק שמיים. החריץ התפתח אצלי לאובססיה, ולימים הבנתי שהוא מין השתחצנות של בנאים, שמנסים להוכיח את שליטתם בחוקי הפיזיקה, והם מפגינים את העובדה שהם יודעים להסיר את המשקל מן המשקוף. המשקוף עצמו, מרגע שיש מעליו חריץ, הוא עצמאי מפני כל לחץ, ולפיכך הוא משדר להולכים תחתיו מין מסר של הרגעה.
את הגילוי הזה מיהרתי לספר לקוויני, כשהיא באה לטקס הסיום. קוויני, בתורה, מיהרה לספר את זה לבעלה, והוא לא ממש התרשם. כל מה שהיה לו להגיד לי, אחרי שהזמין אותי לסיור של יודעי לכת בין הרי שומרון, היה - "מה, בחרבת דיר סמעאן עוד לא היית ?". אז זהו, בפורים אזרתי עוז ונסעתי לשם שוב.
עצרתי בעלי זהב, וביקשתי מהש"ג שיקשר אותי עם הרב"ש. הרב"ש האיר אלי פנים (אבחנה: המתנחלים תמיד מאירים פנים. פי 100 מאשר התל אביבים. כל מפגש אקראי של מבטים מניב חיוך רחב ולבבי, וברכת חג שמח). הוא הסביר לי בפרוטרוט איך להגיע לחרבה, וכשניסיתי לוודא אם אין שום חשש, הוא הבטיח שאין. שמעו שהוא מחייך. נסעתי כפי שהוא הורה, החניתי את המכונית בצד "הציר" ("תחנה בצד הציר, הוא דרש, כדי לא לחסום את התנועה". איזו תנועה? לא הייתה נפש אחת במרחק קילומטרים!) וטיפסתי למרומי ההר. ההר עצמו היה מלא פריחה, ומלא חיות קטנות מכל הסוגים - חביבות מאד ברובן. שפני סלע דילגו כה וכה (בחיי!), פרפרים ריחפו, צבים קטנים זחלו סביבי, ומרבי רגליים חצו את דרכי. עוד אחזור אליהם. והגעתי לחרבת דיר סמעאן.
זו חווה ביזאנטית, שוב - מאבנים ענקיות, רצפות פסיפס נהדרות, וחלקים שלמים לא מעטים (טוב, לא ניסחף. שלמים עד גובה של כ-2 מטר מעל הרצפה). יש שם אפילו חדר אחד שתקרתו נשמרה, ומישהו הוביל לשם את כל שברי העמודים וכותרותיהם שהיו באתר. אחר כך למדתי שזה מבנה קצת מאוחר יותר, מהתקופה הערבית (המאה השביעית עד העשירית).
וכמובן גם בדיר סמעאן מצאתי דלת עם חריץ מעליה, אלא שכאן החריץ קצת קשתי. אחר כך ניסיתי להבין את התכנית, כי כאמור - המבנה שלם למדי, ובקלות ניתן לעבור בין חדריו, גם אם אין להם תקרה. במאמר שקראתי על המקום נטען שהייתה שם כנסייה גדולה. לי זה דווקא נראה כמו חצר פנימית, (קלויסטר) ולאו דווקא כנסייה. זה מה שקורה כשיש תקרה או אין תקרה נראים אותו דבר. ניסיתי לשרטט, אבל לא היה לי עט, והמכונית נותרה לצד הציר.
טיילתי בין החורבות, מנסה לפענח אותן, ופגשתי את היצור המצחיק הזה. נדל, או סתם מרבה רגליים, או משהו
אחר שאינני יודע את שמו. יש לו בערך עשרת אלפים רגליים,
שנעות במהירות הבזק, והגוף שלו נראה כגולש על גל: רואים רק את התנועה, לא את מה שמייצר אותה. הוא חצה את רצפת הפסיפס המפוארת של הכנסייה/קלויסטר, ולא התרגש ממני יותר מדי. זאת בשונה מהצבים והשפנים והפרפרים שהפגינו הסתייגות מובהקת מנוכחותי. צילמתי אותו, ולהפתעתי התמונה דווקא כן מראה את הרגליים, ולא את מה שהן מייצרות. חבל.
המשך הטיול בבלוג הבא...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה