"תופעת הבניין החולה" 4.5 בחוג לעיצוב פנים

דאהר אל עומר

אז לפני שאני דורש מתלמידי לכתוב חיבור על מעשיהם בחופשה, הריני "נאה מקיים".

טוב, זה פשוט: עבדתי. עבדתי כמו חמור. כל בוקר התייצבתי במשרד ולא הפסקתי להקיש על המקשים עד הערב, כשאני מייצר מסמכי מדיניות, תכניות מתאר, כותב את הוראותיהן, ועוד. זה הזמן להדביק פיגורים. ובישלתי. בישלתי לליל הסדר, כמובן: טאג'ין עוף מרוקאי, וכדורי בשר בחלב קוקוס עם רוטב קארי (בגרסה חריפה וגרסה תפלה), ושלושה סוגים של אורז (ירוק, כתום ואדום), וסלט חצילים עם טחינה, וכרובית בתנור עם טחינה, וכרובית ללא טחינה (לזקנות השבט), וקניידאלאך ממולאים בכבד קצוץ (שלא הצליחו לי), ומרק עוף; והאורחים הביאו שוק של טלה, וסלטים, וקינוחים, וכבד קצוץ וחרוסת, ואת הוריהם ואת ילדיהם, והיה שמח.

ולקח לנו איזה 3 ימים לגמור לנקות את הכל. גם לנקות במובן של לאכול שאריות, וגם במובן של להחזיר כלים נקיים לארונותיהם.

אז למעשה הייתי יכול לסיים בזאת את החיבור, אלא שבשבת שחלה בחוה"מ הצטרפנו לטיול מאורגן. איזו חברת טיולים ארגנה אותו, ובהיותי מנוי על מידעוני חברות כאלה, נודע לי. מדובר על טיולים "נושאיים" עם מדריכים מצוינים, שיוצאים מעת לעת מת"א לכל מיני מקומות משונים. הפעם מדובר היה בנושא לא מספיק מוכר - האדון דאהר אל עומר, שליט הגליל, ומפעלי הבניה שלו. המדריך היה איש מרהיב - שריף שריף, שעשה (כנראה) תואר ראשון בארכיאולוגיה, ותואר שני בשימור ארכיטקטוני בפירנצה. הוא מתגורר בנצרת, אך חולם לעזוב אותה ולעבור למשולש האש (עראבה, סחנין ודיר-חנא, שם פרצו ארועי יום האדמה, וכך הם נקראים עד היום). המשתתפים בטיול נרשמו אמנם לחוד (ללא קשר ביניהם) אך עדיין המכנה המשותף היה גדול: קשישים/פנסיונרים ברובם, מכירים היטב את הארץ ואת העולם, שוחרי טיולים, משכילים ובעלי אמצעים. את תכונתם זו האחרונה לא הסקתי מעלות הטיול, שהיתה זניחה למדי, אלא ממראה המכוניות שהם הותירו במגרש החניה.

וכאן אני מגיע לעיקר, אל דאהר. דאהר שלט בגליל, לאחר שהביס בשורה של קרבות את כל התקיפים האחרים בסביבותיו, בין השנים 1725 עד 1775. בסופו של דבר נשלח צבא מאיסטנבול דרך לבנון, הצי הטורקי תקף אותו מהים, ודאהר איבד את ראשו. דאהר אל עומר אל זיידאני, בשמו המלא, הוא החשוב ביותר מבין קבוצה של מושלים מקומיים שחלקו ביניהם את הארץ במאה ה-18, בנו כאן ארמונות והשפיעו על הנוף, אך משום מה רובם נשכחו לחלוטין. אזכיר את הידועים ביותר - השייח' אבו גוש, שבנה את אתם-יודעים-מה, והשייח' צאדק אל ג'מעיני שבנה את המצודה היפה מדרום לראש העין (מגדל אפק, או מגדל צדק, על שמו). ביו"ש יש עוד כמה כאלה: בראס כרכר, בדיר אסתיא ובסאנור. מי יתנני פספורט זר ומבטא צרפתי/גרמני ואבקר בהם.

למעלה - שכונה בעכו שדאהר בנה, וקטע מחומות טבריה. למטה - השוק הלבן, בכניסה לעכו העתיקה, גם הוא ממפעליו של דאהר

נחזור לגיבורנו: האיש שינה את הגליל באופן משמעותי ביותר - הוא קומם את טבריה ואת עכו מחורבותיהן, בנה אותן מחדש, והקיפן בחומה (בשתיהן נותרו שרידים רבים לחומות של דאהר); הוא הפך את שפרעם ואת נצרת מכפרים נידחים לערים; והוא יסד את חיפה. עיריית חיפה, אגב, טרחה וקראה לרחוב על שמו, אלא שזה לא בדיוק רחוב, ויותר סימטה קטנה. אגב - החומות שבנה סביב טבריה עמדו במצור ממושך למדי של צבאות מסוריה ומלבנון, ואילו החומות שבנה סביב עכו עמדו במצור שהטילו עליהן נפוליאון והצבא הצרפתי (אם כי הן שופצו קצת לקראת המצור ע"י אל ג'זאר, יורשו ומביסו של דאהר).

הטיול התמקד הפעם בשלושת הכפרים של משולש האש, שבכל אחד מהם בנו דאהר אל עומר ובני משפחתו מצודה, או משהו. התחלנו בשפרעם - שם, על הריסות של מבצר צלבני (כנראה) בנה דאהר מצודה מרשימה, ששלטה על מרבית הדרכים באזור. המצודה שופצה קצת, אך איש לא יודע מה יהיה בגורלה. כרגע היא נעולה, והמפתח שמור אצל איש המועצה לשימור אתרים, שפתח אותה לכבודנו: מבנה גדול ומרשים, נופים מדהימים, אדריכלות שונה מהמוכרת לנו. דאהר, שמרד בטורקים ונלחם בהם, משחזר בכשרון לא רב, ועם מעט אנשי מקצוע, את האדריכלות הממלוכית המפוארת מהתקופה שקדמה לכיבוש הטורקי. מה שנקרא - אויבו של אויבי הוא ידידי, ואם הוא לא נמצא כאן, אז לפחות אעתיק את הארכיטקטורה שהוא עשה.

משפרעם המשכנו לעראבה, שקראה רחוב די חשוב על שמו של דאהר, ושם - ברחוב הקרוי על שמו - ניתן לראות את שרידי בית המשפט שבו הוא שלט.

בהמשך עלינו למרומי דיר חנא, אחרי ארוחה מהירה בסחנין (והתפעלות מאצטדיון דוחא). בדיר חנא בנתה משפחתו של דאהר טירה גדולה ויפה, ולצידה - מצד אחד - מסגד יפה, ומצד שני - חצר פנימית עם בוסתן. המסגד שמור היטב ומשופץ בטעם, החצר והמצודה הרוסים למדי, אך מרהיבים בשרידי פארם ובגודלם. גם כאן מדובר על מבנים שאינם פתוחים לקהל (החצר והמצודה הם בבעלות פרטית בכלל), ורק הטיול המאורגן הזה איפשר לי לראותם.

היה סבבה, מעניין ומחכים, ושוב עלתה השאלה אם אנחנו באמת תבנית נוף מולדתנו. האם הנוף "שלנו" כולל גם את ההרים, או רק את העמקים? האם כלולים בו כפרים ערבים וטירות רומנטיות שנבנו בהם, או רק קיבוצים ומושבות? האם עמישראל הוא מכורתנו (כולל ירושלים דליטא) או שזוהי ארצישראל (כולל משולש האש)? .... ועל זה, מכובדי, תאלצו להשיב לעצמכם.

שיתוף קהילה-אחריות חברתית: אקט פוליטי או דבורים באויר?

שיתוף קהילה-אחריות חברתית: אקט פוליטי או דיבורים באוויר???.

אדריכל דורון חזן.

" אני כותבת מהשוליים אם אתה לבן ליברלי ונאור אתה חייב לבוא אלי למרחב שלי". בל הוקס

עבודת הסטודנטים בשכונת הקארונים בבת-ים בשלב הראשון אופיינה בחקירה רפלקסיבית אשר שימשה שופר לחסרי הכוח, האמרה שחוזרת על עצמה תמיד הינה שמאוד מרגש לפגוש את התושב-"הלקוח" אליו אנו פונים אותו אנו רוצים להכיר במיוחד כאשר מדובר בשכונת מצוקה. הכוונה שרוצים להכיר אותו את "הלקוח" טוב יותר בזכותו, אנשים מבינים את שאר תושבי השכונה ומבינים אותו כ"סיפור –אישי" או "ז'אנר אוטוביוגרפי מיוחד" כל אלו "המבינים" מחמיצים את מטרתו העיקרית של המפגש עם תושב .

עבודת הסטודנטים בשכונה הינה משל ואקט פוליטי בעת ובעונה אחת. ההחמצה בלהכיר את התושב מן הפנים אל החוץ מגיעה ממס' תובנות שד"ר פנינה מוצפי הלר מתארת במחקרה האישי כאנתרופולוגית המתארת את השתקתו של החלש,את חוסר הזהות והעמדה הפוליטית ביחס למאבקו האישי כמזרחי,כחלש,כדל אמצעים. במחקרה על מיקומה האישי כחוקרת את המגזר ממנו היא הגיעה מזמינה ד"ר מוצפי באמצעות הסיפור תובנות סוציולוגיות,פוליטיות ולא מציצנות.

הסטודנט החוקר איננו מציץ יחד עם זאת איננו חסר זהות או חסר עמדה פוליטית ,קיים קושי בלנסות לברר מה טוב לתושב,מה כדאי לתושב ובמיוחד באיזה דרך על התושב לנהוג(דרך שאנו כ'מציצנים' חושבים שטובה לו יותר) נקודות אלו מעמידות את הסטודנט לעיצוב ולאדריכלות במצב של התנשאות וביקורתיות מעל החלש,עמדה זהה לכל אקט פוסט קולניאליסטי. ראשית הביקורת שלנו כסטודיו הינה על המרחב הקיים,על חוסר לקיחת אחריות מצד הרשויות ובעיקר על המעט שנעשה עד כה,בסטודיו אנו מחפשים מודלים אחרים לחקירה,ניתוח ועיצוב השכונה-הקארוון לומר שבכדי שהתושב יגיע למצב עליו הוא הגיע הייתה כאן השתקה.

השתקה ודיכוי קולקטיביים,של ציבור אחד על אחר. הסטודיו מחפש אחרי כלים ומושגים אנליטיים אפילו רגשיים, שייצגו את המציאות מן הפרספקטיבה של חסרי הכוח כל זאת צריך לייצר דרך לחקירה עיצובית,תיאורטית-פרקטית ופוליטית יחד. התושבים עימם יצרנו קשר במפגש הראשון עם השכונה היו חשדניים מטבעם, לא קל לראות קבוצת סטודנטים המעוניינת לחקור לצלם להקליט ולמפות את המקום, בהמשך ככל שהזמן עבר חלק מן השכנים הפכו להיות הנוף הקבוע אותם פגשו הסטודנטים והחלו להירקם 'סוג' יחסים של מכרים בין חלק מהסטודנטים לחלק מן התושבים.

מן הפנים אל החוץ - מפגש ראשון שכונה-תושבים.21-2-2011

בשלב הראשון הגענו לאתר ללא כל כוונה להיכנס אל פנים השכונה וכך אכן היה,בעיקרו מטרת הביקור הייתה הכרת השכונה מנקודת הגבול שלה אל החוץ,אל הסביבה הקרובה המקיפה אותה. כמובן גם נק' התעניינות זו יצרה דיאלוג ודו שיח לא קל בתחילת הדרך אם מעט התושבים עימם נתקלו בדרך,בהמשך היום הדיאלוג הפך להיות מפרה ומעניין. את הרשמים לביקור זה ניתן לראות במצגות שהכינו הסטודנטים החוקרים את השכונה ביחס לעיר.

מהחוץ אל הפנים - מפגש תושבים כיתתי 2 איציק עמאר תושב שכונה ותיק.

28.2.2011

ביקור זה יועד לסיור בשכונה, הכרת התושבים,והצגת הצהרת הכוונות של הפרויקט בפני מס' תושבים שהיו מוכנים להיחשף בפננו. בביקור זה נפגשנו עם מס' תושבים אשר טענו על בעייתיות בהכנת פרויקט שיקום לאזור והעלו מס' אופציות תכנוניות לעתיד השכונה לחילופין הועלו מס' טענות קשות על חוסר בפונקציות ציבוריות בסיסיות כגון מקלטים,גני ילדים,וגני משחקים.ביקור זה היה משמעותי במיוחד משום הקשר הבלתי אמצעי אותו יצרנו עם התושבים,החשש שאיתו הם הגיעו לכל מפגש היה ברור: האם אנו מייצגים את הממסד? את האקדמיה? את הרשות המקומית?. ביקור זה בביתו של מר איציק עמאר היה מרתק בכמות האינפורמציה שקיבלנו,ובהבנת הצרכים הספציפיים של התושבים.במפגש זה הציג בפננו איציק את תיק המסמכים עב הקרס שיש לו בו הוא מחזיק בין היתר את המסמך הבא:

הם. חלק ביקשו שלא אצלם אותם או את ביתם . היה משהו כ"כ מוזר באווירה... לרגע שכחתי מה יש מימני ומשמאלי והרגשתי באיזה מושב קטן בדרום ולרגע הרגשתי כמתבוננת בסרט וזהו אתר הצילומים כאילו עוד רגע הכל נופל ומקימים את הסט הבא. פתאום פגשתי את השכנה מהמפגש הקודם, איזה הקלה, גם התושבים שראו אותי מדברת איתה נרגעו. המשכנו לצלם...".

תפלת השלווה

אלי תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי ואת התבונה להבחין בין השניים

אמן

איציק הבהיר בצורה ברורה את מצב השכונה ואיך הגיעו התושבים למצב בו בתים שוקעים בקרקע,נזילות מים,והפסקות חשמל תכופות הפכו להיות דבר שבשגרה. בצאתנו מביתו של איציק נפגשנו עם מס' תושבים שהעלו מס' דברים נוספים ביחס לרשות המקומית ויחסה לשכונה. אחד התושבים הציג בפננו שיר נוסף כאשר נשאל מה זה בית מבחינתו?.

הבית

יש דברים רבים וחשובים בעולם החשוב מכולם הוא ביתו של אדם וכמו שאדם מאדם הוא שונה כן שונים הבתים שאותם הוא בונה.

תחושת הזרות-חוסר השייכות הניתוק מהמקום ובו בעת הכמהה לטריטוריה אישית-פרטית בולטת בכל דיאלוג שעולה עם התושב.

את הרשמים לביקור זה ניתן לראות בהגשה הכיתתית- אישית שהכין כל סטודנט החקר את השכונה ביחס אל פנים המקום.

12-3-2011 טל שחל - סטודנטית

"הגענו לשכונה, כבר בדרך היו לי לא מעט חששות, גם יום שבת וגם היה ממש גשום. את האמת שהגשם קצת הרגיע אותי, שמחתי שלא יהיו יותר מידי תושבים מחוץ לבתים וישאלו שאלות. גלעד(בן זוג שלי)בא איתי שבכלל לא עזר עם עניין הלחץ, ההפך. הוא סירב שאלך לבד והתעקש לבוא למרות שאני די בטוחה שאיך שהגענו הוא קצת הצטער על זה. הגענו מצויידים גם עם מצלמת וידאו וגם סטילס. המטרה הייתה לצלם פנורמה ע"פ טוואי השבילים הקיים בשכונה. המשמעות של העניין היא שהיינו צריכים לחתך את השכונה לאורך ולרוחב כמה פעמים. נתקלנו בהמון תושבים שלא ממש הבינו מי מפריע למנוחת השבת שלהם ולכן נאלצתי כל 3 דקות לעצור ולהסביר. חלק קיבלו בחיוך מהוסס ואחלו בהצלחה אך גם במקרים האלו הרגשתי את הספק בעיניי

21-3-2011 אל הפנים - מפגש תושבים כיתתי 3 משלוח מנות לילדי השכונה.

הפעם בניגוד לשאר הפעמים מטרת המפגש הייתה להגיע לשכונה ללא כל מטרת תצפית או חקירה או כל מטרה לימודית אחרת. הפעם חשבנו להגיע ולשמח!!! פורים הגיע ובמפגש הקודם הבטחנו (והנה גם קיימנו)להגיע בפורים לבקר את הילדים, אכן הגענו ילדים לא ממש ראינו,ונפגשנו עם מס' תושבים להם העברנו את משלוחי המנות שהכינו הסטודנטים,השמחה הייתה רבה המחווה הובנה כראוי והחשש שלנו,ףאולי חשש מוגזם,אבל בכל זאת חשש, שהמחווה תתפרש כאקט של הבאת צדקה לא נעימה התבדתה לה, באותו מפגש הוחלט דבר מאוד משמעותי, קבענו להגיע להציג לכמה שיותר אנשים את הפרויקטים עליהם אנו עובדים, בעיקרון קבענו מפגש תושבים בחצר של אחת התושבות,מפגש זה איננו מפגש עם הועד שכונה שלא קיים,אך אנו מרגישים שזה הולך לכיוון חיובי בו התושבים הופכים להיות חלק פעיל בתכנון המקום בו הם גרים בצורה קבועה-זמנית.

28-3-2011 אל הפרט - מפגש תושבים כיתתי 4 הצגת אמצע לתושבי השכונה,

ניסיון ראשוני להקמת נציגות שכונתית לעניין תכנון המקום מחדש. – מפגש זה נדחה ע"י התושבים עד להודעה חדשה. הוחלט שלאחר הפסח נגיע על מנת להראות את שלב הביניים בו אנו נמצאים ברגע זה.

מהו שיתוף קהילה אם כך? האם דיאלוג מילולי ללא כונות ביצוע נחשב לשיתוף יעיל? האם סיסמאות כגון: אחריות חברתית (אקדמית) המתבצרת במגדל השן(הנה...עוד דוגמא לדמגוגיה-אקדמית-עצמית...)בה היא רואה את השחור במרחק נגיעה אבל לא נוגעת נחשבת לאחריות חברתית? לשיתוף ציבור? האם בל הוקס צודקת כאשר היא אומרת "... אם אתה לבן ליברלי ונאור אתה חייב לבוא אלי למרחב שלי..."?. שאלות,תהיות ועוד, על חלק מהשאלות אנו עובדים בצורה פרקטית בכיתת הסטודיו, על חלק אחר אנו משתדלים לענות בתשובות אידיאליות – תאורטיות אך ישומיות. ובחלק אחר.... אנו מפנטזים...מה היה אם......

ניתן להיכנס לבלוג של הסטודיו בכתובת הבאה: http://studiodoronhazan.blogspot.com/

מלבטיו של מלמד היסטוריה

ידעתי! ידעתי שאם אתפתה למתק השפתיים של טובית ושל בועז, ואפרסם כאו "פרקי יומן", אז כשיהיה לי משהו אמיתי לכתוב, איחשב כבר כנודניק.

אז אתם יודעים מה? במחיר של "להיחשב נודניק" אני כותב את המסר הבא:

אני מלמד היסטוריה של האדריכלות בחבל הארץ בו אנחנו חיים. אני לא ממש יודע איך לקרוא לחבל הארץ הזה, כי הביטוי "ארץ ישראל" הוא ביטוי מאד פוליטי, ו"ישראל" ממש איננו מדויק לצרכי. קבר הורדוס בהרודיון, רצפות הפסיפס בעזה, הארמון החשמונאי בעמאן ומצודת הבופור הם ממש לא בישראל, אבל הם חשובים להפליא להבנת האדריכלות כאן. ניסיתי לקרוא לזה "האדריכלות המקומית" אבל זה לא תפש. חזרתי, בלית ברירה, ל"ארצישראל".

ולמה אני כותב את זה? כי הוראת היסטוריה היא הליכה בשדה מוקשים פוליטי, בכל מקרה. העניין שלי בהיסטוריה של אדריכלות א"י נובע מכך שיש נתק עצום בין הארץ לבינינו. כי אנחנו לא באמת חיים בה, ולא באמת מכירים אותה. ובטח - לא באמת רואים את עצמנו כחלק ממורשת שנבנתה בה. אנחנו, היהודים בינינו, תופשים את עצמנו כבני העם היהודי ולא כבני הארץ הזאת. למדנו על תולדות העם היהודי ולא על תולדות הארץ, אין לנו מושג מי שלט כאן בימי הביניים, ואין לנו מושג מה בנו כאן במאה ה-18. ומכיון שחשוב לי לשנות את זה, אני מלמד את תולדות הבניה בארץ.

בשיעור האחרון עליתי על מוקש. הסברתי לכתה שב-48' עזבו את הארץ 2 קבוצות אוכלוסייה שבנו בה לא מעט לפני זה, והן יושבות כיום ב"גלות" וחולמות על שיבת ציון: הפלסטינים (חלק מהם) והטמפלרים. לגבי הראשונים - קשה לדעת ממתי הם יושבים כאן, אבל ללא ספק חלקם יושב כאן מאות שנים; ולגבי הטמפלרים - הם התיישבו כאן לראשונה ב-1870. מכאן ואילך הסברתי על הבניה הטמפלרית, והתכוונתי לדבר בשיעור הבא על הבניה הערבית.

קיבלתי מייל מסטודנט ערבי, שכעס על ההשוואה. הוא גם כעס על כך שלא לימדתי על האדריכלות הערבית, אבל זו בעיה פחות קשה, הרי הוא לא מכיר את מערך השיעורים. הבעיה הראשונה מציקה לי. הסטודנט הערבי כועס כי השוויתי בין הכאב הפלסטיני לכאב הטמפלרי. הוא טוען, כמובן, שכואב לו יותר. אין לי בעיה, וכך עניתי לו, להסכים אתו. לא רק בגלל הוותק הגדול יותר של הפלסטינים, אלא בעיקר בגלל שלפלסטינים יש קשר הדוק לארץ אחת בלבד, והטמפלרים שמרו על נאמנות לשתיים (גרמניה וא"י). אבל אני מוטרד להפליא מתחרות הכאב הזו, שפורצת כאן. תחרות שבה כל יהודי שנמצא מימין לי ישמח להצטרף אליה, ולטעון ש"לו זה כואב יותר". אני מוטרד, כי פתאום אני כאילו שופט בין כאביהם של הפלסטינים לכאביהם של הטמפלרים, אני לא צד בעניין, ומהמקום שאני נמצא בו אני רואה עד כמה זה טיפשי, התחרות הזו.

כתבתי לסטודנט שבתור בן לעם היהודי, אני יכול להמליץ לו שלא להיקלע לתחרויות כאלה. כתבתי לו ששום דבר טוב לא ייצא לו, או לפלסטינים, מתחרויות כאלה. הוספתי שאת המורשת הערבית נלמד בשיעור הבא, וכתבתי לו שירגיש חופשי לפנות אלי כל אימת שהוא מרגיש שיהדותי השפיעה על החומר שאני מלמד. הרי אני מודע לעשרות המוקשים סביבי, ואין לי ברירה אלא ללכת ביניהם.

מישהו רוצה להגיב?