דאהר אל עומר

אז לפני שאני דורש מתלמידי לכתוב חיבור על מעשיהם בחופשה, הריני "נאה מקיים".

טוב, זה פשוט: עבדתי. עבדתי כמו חמור. כל בוקר התייצבתי במשרד ולא הפסקתי להקיש על המקשים עד הערב, כשאני מייצר מסמכי מדיניות, תכניות מתאר, כותב את הוראותיהן, ועוד. זה הזמן להדביק פיגורים. ובישלתי. בישלתי לליל הסדר, כמובן: טאג'ין עוף מרוקאי, וכדורי בשר בחלב קוקוס עם רוטב קארי (בגרסה חריפה וגרסה תפלה), ושלושה סוגים של אורז (ירוק, כתום ואדום), וסלט חצילים עם טחינה, וכרובית בתנור עם טחינה, וכרובית ללא טחינה (לזקנות השבט), וקניידאלאך ממולאים בכבד קצוץ (שלא הצליחו לי), ומרק עוף; והאורחים הביאו שוק של טלה, וסלטים, וקינוחים, וכבד קצוץ וחרוסת, ואת הוריהם ואת ילדיהם, והיה שמח.

ולקח לנו איזה 3 ימים לגמור לנקות את הכל. גם לנקות במובן של לאכול שאריות, וגם במובן של להחזיר כלים נקיים לארונותיהם.

אז למעשה הייתי יכול לסיים בזאת את החיבור, אלא שבשבת שחלה בחוה"מ הצטרפנו לטיול מאורגן. איזו חברת טיולים ארגנה אותו, ובהיותי מנוי על מידעוני חברות כאלה, נודע לי. מדובר על טיולים "נושאיים" עם מדריכים מצוינים, שיוצאים מעת לעת מת"א לכל מיני מקומות משונים. הפעם מדובר היה בנושא לא מספיק מוכר - האדון דאהר אל עומר, שליט הגליל, ומפעלי הבניה שלו. המדריך היה איש מרהיב - שריף שריף, שעשה (כנראה) תואר ראשון בארכיאולוגיה, ותואר שני בשימור ארכיטקטוני בפירנצה. הוא מתגורר בנצרת, אך חולם לעזוב אותה ולעבור למשולש האש (עראבה, סחנין ודיר-חנא, שם פרצו ארועי יום האדמה, וכך הם נקראים עד היום). המשתתפים בטיול נרשמו אמנם לחוד (ללא קשר ביניהם) אך עדיין המכנה המשותף היה גדול: קשישים/פנסיונרים ברובם, מכירים היטב את הארץ ואת העולם, שוחרי טיולים, משכילים ובעלי אמצעים. את תכונתם זו האחרונה לא הסקתי מעלות הטיול, שהיתה זניחה למדי, אלא ממראה המכוניות שהם הותירו במגרש החניה.

וכאן אני מגיע לעיקר, אל דאהר. דאהר שלט בגליל, לאחר שהביס בשורה של קרבות את כל התקיפים האחרים בסביבותיו, בין השנים 1725 עד 1775. בסופו של דבר נשלח צבא מאיסטנבול דרך לבנון, הצי הטורקי תקף אותו מהים, ודאהר איבד את ראשו. דאהר אל עומר אל זיידאני, בשמו המלא, הוא החשוב ביותר מבין קבוצה של מושלים מקומיים שחלקו ביניהם את הארץ במאה ה-18, בנו כאן ארמונות והשפיעו על הנוף, אך משום מה רובם נשכחו לחלוטין. אזכיר את הידועים ביותר - השייח' אבו גוש, שבנה את אתם-יודעים-מה, והשייח' צאדק אל ג'מעיני שבנה את המצודה היפה מדרום לראש העין (מגדל אפק, או מגדל צדק, על שמו). ביו"ש יש עוד כמה כאלה: בראס כרכר, בדיר אסתיא ובסאנור. מי יתנני פספורט זר ומבטא צרפתי/גרמני ואבקר בהם.

למעלה - שכונה בעכו שדאהר בנה, וקטע מחומות טבריה. למטה - השוק הלבן, בכניסה לעכו העתיקה, גם הוא ממפעליו של דאהר

נחזור לגיבורנו: האיש שינה את הגליל באופן משמעותי ביותר - הוא קומם את טבריה ואת עכו מחורבותיהן, בנה אותן מחדש, והקיפן בחומה (בשתיהן נותרו שרידים רבים לחומות של דאהר); הוא הפך את שפרעם ואת נצרת מכפרים נידחים לערים; והוא יסד את חיפה. עיריית חיפה, אגב, טרחה וקראה לרחוב על שמו, אלא שזה לא בדיוק רחוב, ויותר סימטה קטנה. אגב - החומות שבנה סביב טבריה עמדו במצור ממושך למדי של צבאות מסוריה ומלבנון, ואילו החומות שבנה סביב עכו עמדו במצור שהטילו עליהן נפוליאון והצבא הצרפתי (אם כי הן שופצו קצת לקראת המצור ע"י אל ג'זאר, יורשו ומביסו של דאהר).

הטיול התמקד הפעם בשלושת הכפרים של משולש האש, שבכל אחד מהם בנו דאהר אל עומר ובני משפחתו מצודה, או משהו. התחלנו בשפרעם - שם, על הריסות של מבצר צלבני (כנראה) בנה דאהר מצודה מרשימה, ששלטה על מרבית הדרכים באזור. המצודה שופצה קצת, אך איש לא יודע מה יהיה בגורלה. כרגע היא נעולה, והמפתח שמור אצל איש המועצה לשימור אתרים, שפתח אותה לכבודנו: מבנה גדול ומרשים, נופים מדהימים, אדריכלות שונה מהמוכרת לנו. דאהר, שמרד בטורקים ונלחם בהם, משחזר בכשרון לא רב, ועם מעט אנשי מקצוע, את האדריכלות הממלוכית המפוארת מהתקופה שקדמה לכיבוש הטורקי. מה שנקרא - אויבו של אויבי הוא ידידי, ואם הוא לא נמצא כאן, אז לפחות אעתיק את הארכיטקטורה שהוא עשה.

משפרעם המשכנו לעראבה, שקראה רחוב די חשוב על שמו של דאהר, ושם - ברחוב הקרוי על שמו - ניתן לראות את שרידי בית המשפט שבו הוא שלט.

בהמשך עלינו למרומי דיר חנא, אחרי ארוחה מהירה בסחנין (והתפעלות מאצטדיון דוחא). בדיר חנא בנתה משפחתו של דאהר טירה גדולה ויפה, ולצידה - מצד אחד - מסגד יפה, ומצד שני - חצר פנימית עם בוסתן. המסגד שמור היטב ומשופץ בטעם, החצר והמצודה הרוסים למדי, אך מרהיבים בשרידי פארם ובגודלם. גם כאן מדובר על מבנים שאינם פתוחים לקהל (החצר והמצודה הם בבעלות פרטית בכלל), ורק הטיול המאורגן הזה איפשר לי לראותם.

היה סבבה, מעניין ומחכים, ושוב עלתה השאלה אם אנחנו באמת תבנית נוף מולדתנו. האם הנוף "שלנו" כולל גם את ההרים, או רק את העמקים? האם כלולים בו כפרים ערבים וטירות רומנטיות שנבנו בהם, או רק קיבוצים ומושבות? האם עמישראל הוא מכורתנו (כולל ירושלים דליטא) או שזוהי ארצישראל (כולל משולש האש)? .... ועל זה, מכובדי, תאלצו להשיב לעצמכם.