הייתי בפורים בשילה. בתל שילה. ראיתי היכן הבתולות חוללו ותיחטפנה; היכן אמו של שמואל הנביא מלמלה בכאב, ועלי - הכהן הגדול - חשב שהיא השתגעה;
היכן שחופני ופנחס, בניו של עלי, שדדו את מקריבי הקרבנות; והיכן שנמצאת "מאראתון" שלנו:
העיר שאליה הגיע בריצה השליח משדה הקרב שהיה בראש העין, ובישר על מפלתנו במלחמה עם הפלשתים. אלא שבניגוד לסיפור היווני - אצלנו לא השליח שרץ מת (המרחק, אגב, הוא כ-42 ק"מ) אלא דווקא עלי, שקיבל את הבשורה.
וכאמור - על אף כל אלה, די השתעממתי. ואז ראיתי את "הבתים".
הראשון ממש צמוד לתל שילה, למרגלותיו. לכאורה - מבנה די משעמם, קובייתי, עם שיחים על גגו שמשווים לו מראה פרוע למדי. אלא שבמבט שני נגלו האבנים שמהו הוא בנוי - אבני גזית ענקיות, הרודיאניות, או ביזאנטיות, או צלבניות. בפינה תפשה את
תשומת ליבי גרלנדה קטנה ויפה, מסותתת על אחת האבנים.
הסתובבתי סביב המבנה הזה, עד שמצאתי את הכניסה, ולשמחתי היה איזה פרא אדם שקדם לי, ושבר את הסורגים שהותקנו שם.
נכנסתי פנימה - מימיני גרם מדרגות המוביל לגג, ולפני - עוד מבנה, מין בבושקה של קופסאות אבן ענקיות, ובתוכו... לא, אל תגזימו. לא היה שם עוד מבנה. היה שם פשוט עיצוב פנים שהעיד שהשימוש האחרון בחלל הזה היה כנראה כמסגד. אחר כך, כשניסיתי להבין מה זה בדיוק, התבלבלתי בין המוני פרשנויות, והרמתי ידיים. בכל מקרה - מותק של מבנה.
המבנה הבא נמצא עדיין למרגלות התל, בינו לבין מגרש החניה, אך מרוחק קצת יותר מהתל (וקרוב קצת יותר לחניה).
הארכיאולוגים מצאו שם שרידים של כנסייה ביזאנטית מרשימה, עם רצפת פסיפס שלמה למדי, ועמודים שלמים למדי - ומעל כל אלה ניבנה מבנה שישמור עליהם.
את המבנה, בפשטות, הם עיצבו בתור בזיליקה (יענו - כנסייה ביזאנטית), וכך יש לנו מבנה ביזאנטי מימינו אנו, מגן על מבנה ביזאנטי מימי הביזאנטים. קצב העמודים של בן-ימינו לא תואם את העמודים המקוריים, ונראה לגמרי כמו נער נרגש שרוקד טנגו עם מורתו היפהפיה, ודורך לה כל הזמן על הרגליים.
הרצפה נהדרת, העמודים וכותרותיהם נאים, ורק המבנה המטופש שנבנה מעליהם לא בדיוק מוסיף להם משהו.
המבנה השלישי שבה את עיני כבר בדרך החוצה, בין בתי ההתנחלות. מבין הפרחים נגלתה לעיני חומה גבוהה, גדולת אבנים, משופעת מאד. יש משהו מרתק בקירות שאינם זקופים אלא משופעים. הצלבנים השתמשו בזה בביצוריהם, אבל רק בחלק התחתון, בדפנות התעלה שהקיפה את המצודות. ככל שאני יודע, אין בארץ יותר מדי קירות משופעים.
אלא שיש בשיפועים הללו משהו כל כך נכון, כל כך עתיק למראה, עד שזאב שיינברג, כשתכנן בירושלים את מוזיאון ארצות המקרא, היטה את הקירות קצת, לתת להם מראה ארכאי. וזה עובד.
אחר כך באו אמנון רכטר ואביו יעקב והיטו את הקירות של חדרי ההרצאות בבנין הפקולטה למשפטים, אבל שם זה כבר משהו אחר. ובכן - החניתי ליד הקירות הנטויים הללו, וגיליתי מבנה מוזר למדי. שוב - אבני ענק שמעידות על קדמוניותו, וקירות נטויים מאד כלפי חוץ אך זקופים בפנים. הוא לא גדול, וחוץ
מהיותו נטוי-קירות וענק-אבנים, אין בו יותר מדי. אבל כנראה זה מספיק - הוא מלהיב.
דילגתי בין שבריו, טיפסתי וצילמתי, והתלהבתי כמו ילד. הוא ממש עשה לי טוב. אחר כך, כשהגעתי חזרה למשרד ולמדתי על מה שראיתי, התברר לי שיש טענה, שהמתנחלים אימצו אותה בחום רב, שזה אחד מבתי הכנסת הקדומים ביותר בא"י. יש אפילו סרטון ביוטיוב שמדבר על הרצון לבנות אותו מחדש.
וזהו. עד כאן. בכמה שעות הספקתי לבקר במנזר ביזאנטי בחרבת דיר סמעאן, לא להגיע למערת קבורה הרודיאנית בדיר א דארב, לעלות לפסגת תל משעמם של עיר מעניינת, ולהציץ לשלושה מבנים מדהימים, כל אחד קצת אחרת, ליד תל שילה.
