בחזרה למנדלסון

בבצלאל מתארגנים שוב לחגיגות אריך מנדלסון.

מנדלסון היה אדריכל יהודי גרמני, מראשוני המודרניזם ומבשריו, שבשלב כלשהו נס מגרמניה הנאצית לצרפת, משם לאנגליה, ומשם לא"י המנדטורית. בגרמניה הוא היה אדריכל ענק, ומספרים שמשרדו היה המשרד הגדול ביותר באירופה.

באנגליה הוא הספיק לתכנן יצירת מופת מדהימה, של פלדה וזכוכית (דה-לה-וואר פביליון, בתמונה מימין) ואז הגיע הנה.

כאן הוא בנה אחרת. באבן, כבד, עם המון רספקט לאדריכלות הערבית המסורתית, אבל עדיין נפלא. זה התאים גם לתפיסתו הפוליטית, שדיברה על "מזרח תיכון חדש", הרבה לפני שפרס אימץ את המושג הזה. הוא האמין שיש ליצור שוק מזרח-תיכוני משותף, של מדינה יהודית ומדינות ערביות, עם עצמאות ובידול תרבותי ודתי, אך עם משק כלכלי משותף, וברית אינטרסים ביניהן.

הוא קרא להוקיר ולכבד את התרבות הערבית, ושנא את השחצנות הקולוניאליסטית שאיפיינה את הציונות. במסגרת זו הוא גם בז לכל האדריכלים הצעירים של תל אביב, חניכי הבאוהאוז ותלמידיו של לה קורבוזייה, וטען שהם לא מבינים בכלל את צרכי המקום ותנאיו. בעיקר הכעיסו אותו אלה שחיקו, כאן, את העבודות שלו מגרמניה.

הוא לא הביא בחשבון שאם הוא לא סובל את האדריכלים הצעירים, הם לא סובלים אותו בחזרה, והם אכן לא סבלו אותו. הם עשו לו את המוות, השמיצו אותו, ונאבקו בו. בסופו של דבר, לאחר שהותיר בארץ קצת פחות מעשר עבודות נפלאות, הוא עזב אותנו והשתקע בארה"ב. אבל הוא כבר לא חזר לעצמו, ואף אחת מהיצירות שבנה באמריקה איננה טובה במיוחד. עבודותיו בפלשתינה, אם כך, הן העבודות החשובות האחרונות שלו. ראוי להזכיר ביניהן את בית הנשיא ברחובות, ספריית שוקן, ביה"ח הדסה בהר הצופים, בי"ח רמב"ם בחיפה, בנין המשרדים של בנק לאומי בירושלים, הצעותיו לתחנת הכח בחיפה, ווילה שוקן.

אז הנה הסיפור שלי על ווילה שוקן (כיום - האקדמיה למוסיקה, ברחביה, ירושלים. מאחורי נוטרה דאם, וצמוד לבית ראש הממשלה). לפני כמה שנים יזם אחד קנה את המבנה והציע להרוס אותו. הוא אף שכר את רם כרמי לתכנן בית מגורים במקום הוילה, ועל זה אין לי מה לומר. מתכננת מחוז ירושלים לשעבר, בינת שוורץ, יזמה כנס בנושא, כי היא רצתה ללמוד את העמדות השונות לפני שתחליט אם להתיר את הריסת הוילה, או לא.

הופעתי בכנס, ועל אף היותי מלמד היסטוריה, ותומך שימור באופן כללי, קראתי להתיר את הריסתה. קבוצה של ירושלמים תומכי שימור מיהרו לגנות אותי אישית, להשמיץ אותי, ואף טענו שנימוקי מזכירים להם טיעונים נאצים. וכל כמה שניסיתי להסביר את עמדתי – נכשלתי. בשלב כלשהו המצאתי משל, כדי שאוכל להסביר את עמדתי:

היה כפר קטן, שהתפתחה בו מסורת נהדרת: כל משפחה בכפר שכרה נגר, והלה עיצב לה שרפרף נהדר, שאותו הם הציבו בככר העיר, לשימוש כולם. כמובן שהמשפחות התחרו זו בזו של מי השרפרף היפה ביותר, וכמובן שתושבי הכפר הרבו לשבת על השרפרפים בככר. אחת מהמשפחות הנכבדות ביותר בכפר, משפחת שוקן, החליטה לבנות שרפרף חדש, ופנו לנגר הכי מפורסם בכפר. הנגר הזה היה רב אומן, חכם גדול, ולפני שהוא החל לעצב את השרפרף הוא הלך ושוחח עם התושבים.

לתדהמתו הוא גילה שמרביתם סובלים מכאבי גב. הוא למד את הבעיה, והגיע למסקנה שזה נובע מהעובדה שהשרפרפים קשים מאד, ולפיכך הורסים את הגב ליושבים עליהם. הוא עיצב ובנה שרפרף נהדר, והביא אותו לככר, אך לתדהמת כולם הוא קבע על מושב השרפרף כרית שמנמנה ורכה. הרוחות בכפר סערו: מה פתאום כרית? מי צריך כרית? מה אנחנו פריזאים? אז מה אם לפעמים כואב לנו הגב? אבל משפחת שוקן הגנה על הנגר שלה, והכרית נשארה.

עברו שנים, הכרית התפוררה, וכמובן איש לא חשב להחליף אותה. עברו עוד שנים, ואיש לא זכר יותר שהייתה כרית. תושבי הכפר שהמשיכו לסבול מכאבי גב, אך שנאו את הכרית, עשו ככל יכולתם להשכיח אותה. במלאת 100 שנה להולדתו של הנגר ארגנו בכפר תערוכה של כל עבודותיו. כולל השרפרף כמובן, אך בלי הכרית.

רק הטמבל של הכפר טען שזה לא ראוי. שלא נכון יהיה לזכור את הנגר כמי שעיצב שרפרף ללא כרית, בעוד החידוש הגדול שלו היה דווקא הוספה של כרית. שהצגת השרפרף, כמו שהוא, עושה עוול לנגר המפורסם, ושמה אותו באותה שורה עם כל הנגרים הבינוניים, שאיש מהם לא הבין את הבעיה ולא ניסה לפתור אותה. זקני הכפר התרגזו על הטמבל וגירשו אותו לעד מישיבות הועד.

ועכשיו לנמשל: מנדלסון הזדעזע מהאיבה שבין הערבים והיהודים (כאבי הגב). לכן כשבנה את וילה שוקן, וכמו גם כל שאר המבנים שבנה בארץ, הוא ניסה לעזור להפיג את האיבה הזו בדרכים ארכיטקטוניות. הוא ניסה להביא להתפתחותה של תרבות שתשלב מזרח ומערב, שתתייחס לערבים כאל שווי זכויות וכאל בעלי זכויות, והרשה לעצמו ללמוד ולצטט מתרבותם. אף אחד אחר לא חשב כמוהו. (את כל זה לא אני המצאתי, ונכתב על זה לא מעט).

בוילה שוקן, ההיבט הספציפי הזה של עבודתו (הכרית, או התרופה לאיבה היהודית/ערבית) התבטא בעובדה שהווילה כולה נבנתה כגשר בין ה"עולם המערבי" (גינת הכניסה הירוקה והמגוננת, מצפון לבית, ושכונת רחביה שמעבר לה) לבין ה"עולם המזרחי" (גינה בעלת אופי מזרחי מדרום לבית, שהתחברה לנופי הישימון, רחוק באופק). גם התכנון הפנימי של הווילה, והחלונות שנקבעו בה, תוכננו כדי לתמוך בקונצפט הזה, של מסע בין המערב למזרח, בין הירוק לצהוב, בין ה"יש" ו"החדלון", וזה היה החידוש החשוב שבה.

אלא שלימים אדריכל אחר בנה אגף חדש שהסתיר את החזית הצפונית (העולם המערבי), ואילו על הגינה הדרומית בנו בנין מגורים חדש וגדול, שהסתיר לגמרי את המדבר (העולם המזרחי). מה שנותר זה סתם עוד בנין מודרניסטי, שאחד מתומכי השימור הפחות נבונים אפילו הגדיר אותו כ"באוהאוס". טענתי, ועודני טוען, שלשמר את וילה שוקן במצבה הנוכחי, ללא החזית הצפונית, ללא הגן הדרומי, ובלי המבט למדבר, עושה עוול למנדלסון. אציין גם שאין דרך אחרת לשמר את הווילה כי המדבר איננו, החצר איננה, והאגף החדש מצפון לבית, שתוכנן ע"י אדריכל אחר, הוגדר אף הוא לשימור.

טענתי, ועודני טוען, שלמען זכרו של אריך מנדלסון, ענק אדריכלי, עדיף שהוילה לא תשומר. עדיף שנזכור אותה כפי שהיא בתמונות, עם חזית צפונית מקורית, עם גינה מדברית ועם הרי יהודה הצחיחים ברקע, מאשר במצבה העלוב כיום, ללא כל אלה. הרי בלעדי כל אלה לא ניתן בכלל להבין אותה כפי שמנדלסון רצה. להפך - בלעדיהם ניתן רק להבין אותה באופן הפוך למה שהוא רצה: כיצירה מערבית, מתבדלת ומנותקת.

אם כך לא אבוא לכנס בבצלאל. סדר היום שלו הרי נקבע ע"י נגרים בינוניים (אם כי תינתן הזדמנות לד"ר אלונה נצן שיפטן להזכיר את הכרית), שחושבים שכרית זה מגעיל, שכאבי גב זה דבר שראוי להתגאות בו, והפעם אפילו יש להם הוכחה ניצחת: הנה, אפילו מנדלסון הענק תכנן שרפרף כמו כולנו, קשה כאבן. תראו בעצמכם (הרי שימרנו את וילה שוקן, במצבה המנותק)!!!