יום שישי, 25 במרץ 2011

מיומנו של מלמד היסטוריה, המשך


הבטחתי, לא.

אחרי הביקור בחרבת דיר סמעאן, רציתי לבקר בדיר א דארב. מדובר על מערת קבורה מימי בית שני, שיש בה איזה אלמנט מסקרן. המערה, כמובן, חצובה בסלע, אבל את הפתח שלו עיצבו כפתח מלבני גדול מאד, ובעיקר רחב מאד, שהוא כאילו חזית קדמית של מבנה. מעל הפתח הבונים סיתתו רצועה שנאית כמו כרככוב, והוא מעוטר לסירוגין בטריגליף (שלושה קווים אנכיים, זה ליד זה) ומטופה (כל דבר אחר. לעיתים יש במטופה תבליטים קטנים המספרים סיפור, אבל בארץ נהוג בעיקר לסתת שם מדליום, שזה בעצם שורה של מעגלים חד-מרכזיים).

כאן בתמונה - טריגליף ומטופה מהארמון בהרודיון.

הכרכוב המעוטר כך שייך לכללי הסדר הדורי. אבל זה לא העיקר בפתח המערה הזו. העיקר הוא שלמרות היותה חצובה בסלע, ולפיכך היא לא מתמוטטת בעיקר בגלל שהיא בעצם חתיכת סלע ענקית אחת - הבונים טרחו להציב שם שני עמודים לאורך הפתח, ש"כאילו" תומכים בכרכוב שעליו כתבתי.

העמודים הללו, שהם למעשה רק קישוט, יכולים היו בתיאוריה להיות חלק מחציבת הפתח למערה. כלומר - הבונים היו חוצבים 3 פתחים קצרים יותר, ואת "חתיכת הסלע" בין הפתחים הם היו מסתתים ומעניקים לו צורה של עמוד. במקרה כזה הם היו מבטיחים את עצמם מפני שבירה של הסלע והתמוטטותו. אבל זה לא המקרה בדיר א דארב, כיון שאחד העמודים נגנב. ומכאן אני מסיק שמדובר על אלמנט עצמאי, ולא על חלק מהסלע. הרי מי שגונבים עמודים עושים זאת כדי לחסוך בעבודת סיתות, ואם העמוד היה חלק מהסלע, הם הי נדרשים לסתת אותו החוצה! ועוד תוך חשש שפתאום הסלע מעל יתמוטט!

וכאן נכנסת התעלומה השלישית - העמודים הללו (או לפחות, זה שנותר ובאינטרנט ראיתי תמונות שלו) הם מהסדר האיוני. הכותרות הללו עם השבלולים בצדדים. ראו תמונה.

כלומר יש פה עמודים שהם רק קישוט, אבל בשפת הקישוטים הלא נכונה! זה כאילו מישהו ישקיע הון בקניית שרשרת זהב, וילבש אותה בסוף עם חליפה בלתי מתאימה (כאילו שיש חליפה שמתאימה לשרשר זהב)! אז לשם רציתי לבקר. נכנסתי להתנחלות בשם ברקן, וכרגיל - ביקשתי מהש"ג שיקשר אותי לרב"ש. הרב"ש עלה בקשר, וממש לא המליץ שאמשיך לדיר א דארב (בערבית = הבית על הדרך). אז ויתרתי.




אאלץ, כנראה, להצטרף מתישהו לקבוצת מתנחלים שעושה סיור עם ליווי חמוש, המלווה לעיתים גם בהטלת עוצר על הכפרים בסביבה... או שאצטרך להזדקן בלי לראות את דיר א דארב. whatever comes first.



אם כך, החלטתי להדרים לשילה. שילה היתה בירתנו הראשונה, לפני ירושלים. כשיהושע כבש את הארץ הוא קבע את בירתו בשילה, ונקבר לא רחוק ממנה. מאז נערכו כמה חפירות ארכיאולוגיות רציניות בשילה, והממצאים מגלים שהיא הייתה גם אתר פולחן משמעותי בתקופת הכנענים, ואחר כך בתקופת ההתנחלות (של יהושע), ואחר כך בתקופה הביזאנטית, בתקופה הערבית, בתקופה הצלבנית ולבסוף בתקופת ההתנחלות השנייה (כיום, יענו). מלמד היסטוריה צריך לראות דברים כאלה, לא? אז נסעתי. הגעתי לש"ג והוא שלח אותי לתל, שנמצא בעצם לא רחוק מהש"ג אבל מטעמי משהו (בטחון? כלכלה? איכות סביבה?) נדרשתי לעלות עם המכונית לפסגת ההר, לחצות את כל ההתנחלות ששם, ולרדת שוב בכביש מקביל לתל שילה.


אז ככה: יש שם תל עם שרידי חומה כנענית, לא ממש מרתקת. ושרידי מחסנים - לא ממש מרתקים. ושרידי בימת פולחן - די עלובים. ומגדל תצפית מתקופת ההתנחלות השנייה, דווקא די חביב, שמאפשר לתצפת על כל התל.

























כאן, בשילה, התנהלה אחת הדרמות המוזרות ביותר בתנ"כ: יום אחד פרצה מלחמת אזרחים בין כל שבטי ישראל, לבין שבט בנימין. לא אתעכב על "למה" אם כי זה פיקאנטי. קראו לבד את התנ"כ. בכל אופן - ישראל ניצחו כמובן את בנימין, החריבו את עריהם והרגו את תושבי אותן ערים. רק חלק קטן מהגברים הצליח לברוח, ולהסתתר במדבר. במקביל לטבח העם הזה, בני ישראל גם נשבעו שלא להתחתן אף פעם עם הבינימינים. עברו כמה חודשים, ופתאום 11 השבטים הבינו ש-11 זה מספר לא ראוי. צריכים שנים עשר שבטים. לא ייתכן שעמישראל יהיה בלי בנימין. אלא מה - לא נותרו נשים בבנימין, והם כבר נשבעו שנשות שאר השבטים לא תיתחתנה עם בני בנימין. להזכירכם - הללו עדיין מסתתרים במדבר. חשבו וחשבו, ופתאום מצאו עצה - היתה איזו עיר ששכחה לבוא למלחמה נגד בנימין, ולפיכך היא לא השתתפה בשבועה שאוסרת על בנותיה להתחתן איתם. איזה סבבה! אז הצבא הישראלי עלה על העיר הזו, יבש גלעד שמה, כבש אותה, הרג את תושביה וחס רק על 400 בתולות, שאותן הביאו לשילה. מין מחנה מעצר לבתולות. בינתיים שלחו מסר ללוחמי בנימין שאם הם במקרה יגיעו לשילה, וייתקלו בין הכרמים בבתולות שמסתובבות שם, מותר להם לחטוף אותן. אז הלוחמים החרמנים הגיעו לשילה, חטפו את הבתולות, וכך חזר לחיים שבט בנימין, ושוב יש לנו שנים עשר שבטים. לא מדהים?





המוטיב הזה, של חטיפת בתולות, מוכר לנו גם מהסיפור על הרומאים שנהגו לחטוף את הנשים הסביניות. "לחטוף" raptio תורגם מאוחר יותר ל"לאנוס" rape, והמוטיב הפך לאלים יותר ויותר. וככזה - אמני הבארוק, שוחרי האקשן, אהבו אותו מאד. באפן מפתיע יש איזכור שלו על ארון קבורה רומאי שנמצא באשקלון, הרבה יותר קדום מהבארוק, מה שאומר שבעצם אונס או חטיפת בתולות היו מוטיב מעניין בכל תרבות.







אחזור לשילה: אז אחרי שהשתעממתי בתל עצמו, ללא שום פרופורציות למה שקרה בו, גיליתי המון מבנים סביבו, ואלה - ממש ממש כבר לא משעממים. אבל על זה - בפרק הבא.

2 תגובות:

  1. קריאה נוספת בסיפור מגלה שמה שקרה בשילה הוא עוד יותר הזוי. הבתולות מיבש גלעד ניתנו ללוחמי בנימין סתם ככה. בלי לחטוף. אבל הן לא הספיקו ללוחמים, כי היו יותר לוחמים מבתולות. בשלב הזה היה צורך בבתולות נוספות. וכאן בא הרעיון של חטיפת המחוללות בכרמים, והגיונו פשוט: אם הבינימינים חטפו אותן, הרי שהן לא נמסרו, וכך הוריהן, אנשי שילה, לא יואשמו בחטא המחריד של הפרת שבועה. הרי הם נשבעו שלא למסור את בנותיהן... וגומר.

    ולמה דווקא בנות שילה? מה חטאן? ובכן, הן לא חטאו. ההסבר הוא הרבה יותר פשוט - כל הסיפור קרה בשילה. יש בתנ"כ אפילו חצי שורה של הצטדקות כלפי הורי בתולות שילה: מה אתם רוצים, אנחנו בעצם צבא ישראל, והגענו הנה עם גברינו בלבד. אתם היחידים במקום הזה שיש להם נשים. אז אל תתקמצנו, ותנו לבינימינים לחטוף לכן אותן.

    ואחרי זה חזרו בני בנימין לעריהם, הקימו אותן מחדש, ילדו בנים ובנות, ולא אבד שבט מישראל. מה שנקרא = הפי אנד. ואפילו אנחנו, כמה אלפי שנים אחר כך, ממשיכים לחגוג את הנס הנפלא של מעשה בני בנימין בבנות שילה, בחג המתחדש הידוע בשם ט"ו באב.

    השבמחק