מלבטיו של מלמד היסטוריה

ידעתי! ידעתי שאם אתפתה למתק השפתיים של טובית ושל בועז, ואפרסם כאו "פרקי יומן", אז כשיהיה לי משהו אמיתי לכתוב, איחשב כבר כנודניק.

אז אתם יודעים מה? במחיר של "להיחשב נודניק" אני כותב את המסר הבא:

אני מלמד היסטוריה של האדריכלות בחבל הארץ בו אנחנו חיים. אני לא ממש יודע איך לקרוא לחבל הארץ הזה, כי הביטוי "ארץ ישראל" הוא ביטוי מאד פוליטי, ו"ישראל" ממש איננו מדויק לצרכי. קבר הורדוס בהרודיון, רצפות הפסיפס בעזה, הארמון החשמונאי בעמאן ומצודת הבופור הם ממש לא בישראל, אבל הם חשובים להפליא להבנת האדריכלות כאן. ניסיתי לקרוא לזה "האדריכלות המקומית" אבל זה לא תפש. חזרתי, בלית ברירה, ל"ארצישראל".

ולמה אני כותב את זה? כי הוראת היסטוריה היא הליכה בשדה מוקשים פוליטי, בכל מקרה. העניין שלי בהיסטוריה של אדריכלות א"י נובע מכך שיש נתק עצום בין הארץ לבינינו. כי אנחנו לא באמת חיים בה, ולא באמת מכירים אותה. ובטח - לא באמת רואים את עצמנו כחלק ממורשת שנבנתה בה. אנחנו, היהודים בינינו, תופשים את עצמנו כבני העם היהודי ולא כבני הארץ הזאת. למדנו על תולדות העם היהודי ולא על תולדות הארץ, אין לנו מושג מי שלט כאן בימי הביניים, ואין לנו מושג מה בנו כאן במאה ה-18. ומכיון שחשוב לי לשנות את זה, אני מלמד את תולדות הבניה בארץ.

בשיעור האחרון עליתי על מוקש. הסברתי לכתה שב-48' עזבו את הארץ 2 קבוצות אוכלוסייה שבנו בה לא מעט לפני זה, והן יושבות כיום ב"גלות" וחולמות על שיבת ציון: הפלסטינים (חלק מהם) והטמפלרים. לגבי הראשונים - קשה לדעת ממתי הם יושבים כאן, אבל ללא ספק חלקם יושב כאן מאות שנים; ולגבי הטמפלרים - הם התיישבו כאן לראשונה ב-1870. מכאן ואילך הסברתי על הבניה הטמפלרית, והתכוונתי לדבר בשיעור הבא על הבניה הערבית.

קיבלתי מייל מסטודנט ערבי, שכעס על ההשוואה. הוא גם כעס על כך שלא לימדתי על האדריכלות הערבית, אבל זו בעיה פחות קשה, הרי הוא לא מכיר את מערך השיעורים. הבעיה הראשונה מציקה לי. הסטודנט הערבי כועס כי השוויתי בין הכאב הפלסטיני לכאב הטמפלרי. הוא טוען, כמובן, שכואב לו יותר. אין לי בעיה, וכך עניתי לו, להסכים אתו. לא רק בגלל הוותק הגדול יותר של הפלסטינים, אלא בעיקר בגלל שלפלסטינים יש קשר הדוק לארץ אחת בלבד, והטמפלרים שמרו על נאמנות לשתיים (גרמניה וא"י). אבל אני מוטרד להפליא מתחרות הכאב הזו, שפורצת כאן. תחרות שבה כל יהודי שנמצא מימין לי ישמח להצטרף אליה, ולטעון ש"לו זה כואב יותר". אני מוטרד, כי פתאום אני כאילו שופט בין כאביהם של הפלסטינים לכאביהם של הטמפלרים, אני לא צד בעניין, ומהמקום שאני נמצא בו אני רואה עד כמה זה טיפשי, התחרות הזו.

כתבתי לסטודנט שבתור בן לעם היהודי, אני יכול להמליץ לו שלא להיקלע לתחרויות כאלה. כתבתי לו ששום דבר טוב לא ייצא לו, או לפלסטינים, מתחרויות כאלה. הוספתי שאת המורשת הערבית נלמד בשיעור הבא, וכתבתי לו שירגיש חופשי לפנות אלי כל אימת שהוא מרגיש שיהדותי השפיעה על החומר שאני מלמד. הרי אני מודע לעשרות המוקשים סביבי, ואין לי ברירה אלא ללכת ביניהם.

מישהו רוצה להגיב?