"תופעת הבניין החולה" 4.5 בחוג לעיצוב פנים

דאהר אל עומר

אז לפני שאני דורש מתלמידי לכתוב חיבור על מעשיהם בחופשה, הריני "נאה מקיים".

טוב, זה פשוט: עבדתי. עבדתי כמו חמור. כל בוקר התייצבתי במשרד ולא הפסקתי להקיש על המקשים עד הערב, כשאני מייצר מסמכי מדיניות, תכניות מתאר, כותב את הוראותיהן, ועוד. זה הזמן להדביק פיגורים. ובישלתי. בישלתי לליל הסדר, כמובן: טאג'ין עוף מרוקאי, וכדורי בשר בחלב קוקוס עם רוטב קארי (בגרסה חריפה וגרסה תפלה), ושלושה סוגים של אורז (ירוק, כתום ואדום), וסלט חצילים עם טחינה, וכרובית בתנור עם טחינה, וכרובית ללא טחינה (לזקנות השבט), וקניידאלאך ממולאים בכבד קצוץ (שלא הצליחו לי), ומרק עוף; והאורחים הביאו שוק של טלה, וסלטים, וקינוחים, וכבד קצוץ וחרוסת, ואת הוריהם ואת ילדיהם, והיה שמח.

ולקח לנו איזה 3 ימים לגמור לנקות את הכל. גם לנקות במובן של לאכול שאריות, וגם במובן של להחזיר כלים נקיים לארונותיהם.

אז למעשה הייתי יכול לסיים בזאת את החיבור, אלא שבשבת שחלה בחוה"מ הצטרפנו לטיול מאורגן. איזו חברת טיולים ארגנה אותו, ובהיותי מנוי על מידעוני חברות כאלה, נודע לי. מדובר על טיולים "נושאיים" עם מדריכים מצוינים, שיוצאים מעת לעת מת"א לכל מיני מקומות משונים. הפעם מדובר היה בנושא לא מספיק מוכר - האדון דאהר אל עומר, שליט הגליל, ומפעלי הבניה שלו. המדריך היה איש מרהיב - שריף שריף, שעשה (כנראה) תואר ראשון בארכיאולוגיה, ותואר שני בשימור ארכיטקטוני בפירנצה. הוא מתגורר בנצרת, אך חולם לעזוב אותה ולעבור למשולש האש (עראבה, סחנין ודיר-חנא, שם פרצו ארועי יום האדמה, וכך הם נקראים עד היום). המשתתפים בטיול נרשמו אמנם לחוד (ללא קשר ביניהם) אך עדיין המכנה המשותף היה גדול: קשישים/פנסיונרים ברובם, מכירים היטב את הארץ ואת העולם, שוחרי טיולים, משכילים ובעלי אמצעים. את תכונתם זו האחרונה לא הסקתי מעלות הטיול, שהיתה זניחה למדי, אלא ממראה המכוניות שהם הותירו במגרש החניה.

וכאן אני מגיע לעיקר, אל דאהר. דאהר שלט בגליל, לאחר שהביס בשורה של קרבות את כל התקיפים האחרים בסביבותיו, בין השנים 1725 עד 1775. בסופו של דבר נשלח צבא מאיסטנבול דרך לבנון, הצי הטורקי תקף אותו מהים, ודאהר איבד את ראשו. דאהר אל עומר אל זיידאני, בשמו המלא, הוא החשוב ביותר מבין קבוצה של מושלים מקומיים שחלקו ביניהם את הארץ במאה ה-18, בנו כאן ארמונות והשפיעו על הנוף, אך משום מה רובם נשכחו לחלוטין. אזכיר את הידועים ביותר - השייח' אבו גוש, שבנה את אתם-יודעים-מה, והשייח' צאדק אל ג'מעיני שבנה את המצודה היפה מדרום לראש העין (מגדל אפק, או מגדל צדק, על שמו). ביו"ש יש עוד כמה כאלה: בראס כרכר, בדיר אסתיא ובסאנור. מי יתנני פספורט זר ומבטא צרפתי/גרמני ואבקר בהם.

למעלה - שכונה בעכו שדאהר בנה, וקטע מחומות טבריה. למטה - השוק הלבן, בכניסה לעכו העתיקה, גם הוא ממפעליו של דאהר

נחזור לגיבורנו: האיש שינה את הגליל באופן משמעותי ביותר - הוא קומם את טבריה ואת עכו מחורבותיהן, בנה אותן מחדש, והקיפן בחומה (בשתיהן נותרו שרידים רבים לחומות של דאהר); הוא הפך את שפרעם ואת נצרת מכפרים נידחים לערים; והוא יסד את חיפה. עיריית חיפה, אגב, טרחה וקראה לרחוב על שמו, אלא שזה לא בדיוק רחוב, ויותר סימטה קטנה. אגב - החומות שבנה סביב טבריה עמדו במצור ממושך למדי של צבאות מסוריה ומלבנון, ואילו החומות שבנה סביב עכו עמדו במצור שהטילו עליהן נפוליאון והצבא הצרפתי (אם כי הן שופצו קצת לקראת המצור ע"י אל ג'זאר, יורשו ומביסו של דאהר).

הטיול התמקד הפעם בשלושת הכפרים של משולש האש, שבכל אחד מהם בנו דאהר אל עומר ובני משפחתו מצודה, או משהו. התחלנו בשפרעם - שם, על הריסות של מבצר צלבני (כנראה) בנה דאהר מצודה מרשימה, ששלטה על מרבית הדרכים באזור. המצודה שופצה קצת, אך איש לא יודע מה יהיה בגורלה. כרגע היא נעולה, והמפתח שמור אצל איש המועצה לשימור אתרים, שפתח אותה לכבודנו: מבנה גדול ומרשים, נופים מדהימים, אדריכלות שונה מהמוכרת לנו. דאהר, שמרד בטורקים ונלחם בהם, משחזר בכשרון לא רב, ועם מעט אנשי מקצוע, את האדריכלות הממלוכית המפוארת מהתקופה שקדמה לכיבוש הטורקי. מה שנקרא - אויבו של אויבי הוא ידידי, ואם הוא לא נמצא כאן, אז לפחות אעתיק את הארכיטקטורה שהוא עשה.

משפרעם המשכנו לעראבה, שקראה רחוב די חשוב על שמו של דאהר, ושם - ברחוב הקרוי על שמו - ניתן לראות את שרידי בית המשפט שבו הוא שלט.

בהמשך עלינו למרומי דיר חנא, אחרי ארוחה מהירה בסחנין (והתפעלות מאצטדיון דוחא). בדיר חנא בנתה משפחתו של דאהר טירה גדולה ויפה, ולצידה - מצד אחד - מסגד יפה, ומצד שני - חצר פנימית עם בוסתן. המסגד שמור היטב ומשופץ בטעם, החצר והמצודה הרוסים למדי, אך מרהיבים בשרידי פארם ובגודלם. גם כאן מדובר על מבנים שאינם פתוחים לקהל (החצר והמצודה הם בבעלות פרטית בכלל), ורק הטיול המאורגן הזה איפשר לי לראותם.

היה סבבה, מעניין ומחכים, ושוב עלתה השאלה אם אנחנו באמת תבנית נוף מולדתנו. האם הנוף "שלנו" כולל גם את ההרים, או רק את העמקים? האם כלולים בו כפרים ערבים וטירות רומנטיות שנבנו בהם, או רק קיבוצים ומושבות? האם עמישראל הוא מכורתנו (כולל ירושלים דליטא) או שזוהי ארצישראל (כולל משולש האש)? .... ועל זה, מכובדי, תאלצו להשיב לעצמכם.

שיתוף קהילה-אחריות חברתית: אקט פוליטי או דבורים באויר?

שיתוף קהילה-אחריות חברתית: אקט פוליטי או דיבורים באוויר???.

אדריכל דורון חזן.

" אני כותבת מהשוליים אם אתה לבן ליברלי ונאור אתה חייב לבוא אלי למרחב שלי". בל הוקס

עבודת הסטודנטים בשכונת הקארונים בבת-ים בשלב הראשון אופיינה בחקירה רפלקסיבית אשר שימשה שופר לחסרי הכוח, האמרה שחוזרת על עצמה תמיד הינה שמאוד מרגש לפגוש את התושב-"הלקוח" אליו אנו פונים אותו אנו רוצים להכיר במיוחד כאשר מדובר בשכונת מצוקה. הכוונה שרוצים להכיר אותו את "הלקוח" טוב יותר בזכותו, אנשים מבינים את שאר תושבי השכונה ומבינים אותו כ"סיפור –אישי" או "ז'אנר אוטוביוגרפי מיוחד" כל אלו "המבינים" מחמיצים את מטרתו העיקרית של המפגש עם תושב .

עבודת הסטודנטים בשכונה הינה משל ואקט פוליטי בעת ובעונה אחת. ההחמצה בלהכיר את התושב מן הפנים אל החוץ מגיעה ממס' תובנות שד"ר פנינה מוצפי הלר מתארת במחקרה האישי כאנתרופולוגית המתארת את השתקתו של החלש,את חוסר הזהות והעמדה הפוליטית ביחס למאבקו האישי כמזרחי,כחלש,כדל אמצעים. במחקרה על מיקומה האישי כחוקרת את המגזר ממנו היא הגיעה מזמינה ד"ר מוצפי באמצעות הסיפור תובנות סוציולוגיות,פוליטיות ולא מציצנות.

הסטודנט החוקר איננו מציץ יחד עם זאת איננו חסר זהות או חסר עמדה פוליטית ,קיים קושי בלנסות לברר מה טוב לתושב,מה כדאי לתושב ובמיוחד באיזה דרך על התושב לנהוג(דרך שאנו כ'מציצנים' חושבים שטובה לו יותר) נקודות אלו מעמידות את הסטודנט לעיצוב ולאדריכלות במצב של התנשאות וביקורתיות מעל החלש,עמדה זהה לכל אקט פוסט קולניאליסטי. ראשית הביקורת שלנו כסטודיו הינה על המרחב הקיים,על חוסר לקיחת אחריות מצד הרשויות ובעיקר על המעט שנעשה עד כה,בסטודיו אנו מחפשים מודלים אחרים לחקירה,ניתוח ועיצוב השכונה-הקארוון לומר שבכדי שהתושב יגיע למצב עליו הוא הגיע הייתה כאן השתקה.

השתקה ודיכוי קולקטיביים,של ציבור אחד על אחר. הסטודיו מחפש אחרי כלים ומושגים אנליטיים אפילו רגשיים, שייצגו את המציאות מן הפרספקטיבה של חסרי הכוח כל זאת צריך לייצר דרך לחקירה עיצובית,תיאורטית-פרקטית ופוליטית יחד. התושבים עימם יצרנו קשר במפגש הראשון עם השכונה היו חשדניים מטבעם, לא קל לראות קבוצת סטודנטים המעוניינת לחקור לצלם להקליט ולמפות את המקום, בהמשך ככל שהזמן עבר חלק מן השכנים הפכו להיות הנוף הקבוע אותם פגשו הסטודנטים והחלו להירקם 'סוג' יחסים של מכרים בין חלק מהסטודנטים לחלק מן התושבים.

מן הפנים אל החוץ - מפגש ראשון שכונה-תושבים.21-2-2011

בשלב הראשון הגענו לאתר ללא כל כוונה להיכנס אל פנים השכונה וכך אכן היה,בעיקרו מטרת הביקור הייתה הכרת השכונה מנקודת הגבול שלה אל החוץ,אל הסביבה הקרובה המקיפה אותה. כמובן גם נק' התעניינות זו יצרה דיאלוג ודו שיח לא קל בתחילת הדרך אם מעט התושבים עימם נתקלו בדרך,בהמשך היום הדיאלוג הפך להיות מפרה ומעניין. את הרשמים לביקור זה ניתן לראות במצגות שהכינו הסטודנטים החוקרים את השכונה ביחס לעיר.

מהחוץ אל הפנים - מפגש תושבים כיתתי 2 איציק עמאר תושב שכונה ותיק.

28.2.2011

ביקור זה יועד לסיור בשכונה, הכרת התושבים,והצגת הצהרת הכוונות של הפרויקט בפני מס' תושבים שהיו מוכנים להיחשף בפננו. בביקור זה נפגשנו עם מס' תושבים אשר טענו על בעייתיות בהכנת פרויקט שיקום לאזור והעלו מס' אופציות תכנוניות לעתיד השכונה לחילופין הועלו מס' טענות קשות על חוסר בפונקציות ציבוריות בסיסיות כגון מקלטים,גני ילדים,וגני משחקים.ביקור זה היה משמעותי במיוחד משום הקשר הבלתי אמצעי אותו יצרנו עם התושבים,החשש שאיתו הם הגיעו לכל מפגש היה ברור: האם אנו מייצגים את הממסד? את האקדמיה? את הרשות המקומית?. ביקור זה בביתו של מר איציק עמאר היה מרתק בכמות האינפורמציה שקיבלנו,ובהבנת הצרכים הספציפיים של התושבים.במפגש זה הציג בפננו איציק את תיק המסמכים עב הקרס שיש לו בו הוא מחזיק בין היתר את המסמך הבא:

הם. חלק ביקשו שלא אצלם אותם או את ביתם . היה משהו כ"כ מוזר באווירה... לרגע שכחתי מה יש מימני ומשמאלי והרגשתי באיזה מושב קטן בדרום ולרגע הרגשתי כמתבוננת בסרט וזהו אתר הצילומים כאילו עוד רגע הכל נופל ומקימים את הסט הבא. פתאום פגשתי את השכנה מהמפגש הקודם, איזה הקלה, גם התושבים שראו אותי מדברת איתה נרגעו. המשכנו לצלם...".

תפלת השלווה

אלי תן בי את השלווה לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם אומץ לשנות את הדברים אשר ביכולתי ואת התבונה להבחין בין השניים

אמן

איציק הבהיר בצורה ברורה את מצב השכונה ואיך הגיעו התושבים למצב בו בתים שוקעים בקרקע,נזילות מים,והפסקות חשמל תכופות הפכו להיות דבר שבשגרה. בצאתנו מביתו של איציק נפגשנו עם מס' תושבים שהעלו מס' דברים נוספים ביחס לרשות המקומית ויחסה לשכונה. אחד התושבים הציג בפננו שיר נוסף כאשר נשאל מה זה בית מבחינתו?.

הבית

יש דברים רבים וחשובים בעולם החשוב מכולם הוא ביתו של אדם וכמו שאדם מאדם הוא שונה כן שונים הבתים שאותם הוא בונה.

תחושת הזרות-חוסר השייכות הניתוק מהמקום ובו בעת הכמהה לטריטוריה אישית-פרטית בולטת בכל דיאלוג שעולה עם התושב.

את הרשמים לביקור זה ניתן לראות בהגשה הכיתתית- אישית שהכין כל סטודנט החקר את השכונה ביחס אל פנים המקום.

12-3-2011 טל שחל - סטודנטית

"הגענו לשכונה, כבר בדרך היו לי לא מעט חששות, גם יום שבת וגם היה ממש גשום. את האמת שהגשם קצת הרגיע אותי, שמחתי שלא יהיו יותר מידי תושבים מחוץ לבתים וישאלו שאלות. גלעד(בן זוג שלי)בא איתי שבכלל לא עזר עם עניין הלחץ, ההפך. הוא סירב שאלך לבד והתעקש לבוא למרות שאני די בטוחה שאיך שהגענו הוא קצת הצטער על זה. הגענו מצויידים גם עם מצלמת וידאו וגם סטילס. המטרה הייתה לצלם פנורמה ע"פ טוואי השבילים הקיים בשכונה. המשמעות של העניין היא שהיינו צריכים לחתך את השכונה לאורך ולרוחב כמה פעמים. נתקלנו בהמון תושבים שלא ממש הבינו מי מפריע למנוחת השבת שלהם ולכן נאלצתי כל 3 דקות לעצור ולהסביר. חלק קיבלו בחיוך מהוסס ואחלו בהצלחה אך גם במקרים האלו הרגשתי את הספק בעיניי

21-3-2011 אל הפנים - מפגש תושבים כיתתי 3 משלוח מנות לילדי השכונה.

הפעם בניגוד לשאר הפעמים מטרת המפגש הייתה להגיע לשכונה ללא כל מטרת תצפית או חקירה או כל מטרה לימודית אחרת. הפעם חשבנו להגיע ולשמח!!! פורים הגיע ובמפגש הקודם הבטחנו (והנה גם קיימנו)להגיע בפורים לבקר את הילדים, אכן הגענו ילדים לא ממש ראינו,ונפגשנו עם מס' תושבים להם העברנו את משלוחי המנות שהכינו הסטודנטים,השמחה הייתה רבה המחווה הובנה כראוי והחשש שלנו,ףאולי חשש מוגזם,אבל בכל זאת חשש, שהמחווה תתפרש כאקט של הבאת צדקה לא נעימה התבדתה לה, באותו מפגש הוחלט דבר מאוד משמעותי, קבענו להגיע להציג לכמה שיותר אנשים את הפרויקטים עליהם אנו עובדים, בעיקרון קבענו מפגש תושבים בחצר של אחת התושבות,מפגש זה איננו מפגש עם הועד שכונה שלא קיים,אך אנו מרגישים שזה הולך לכיוון חיובי בו התושבים הופכים להיות חלק פעיל בתכנון המקום בו הם גרים בצורה קבועה-זמנית.

28-3-2011 אל הפרט - מפגש תושבים כיתתי 4 הצגת אמצע לתושבי השכונה,

ניסיון ראשוני להקמת נציגות שכונתית לעניין תכנון המקום מחדש. – מפגש זה נדחה ע"י התושבים עד להודעה חדשה. הוחלט שלאחר הפסח נגיע על מנת להראות את שלב הביניים בו אנו נמצאים ברגע זה.

מהו שיתוף קהילה אם כך? האם דיאלוג מילולי ללא כונות ביצוע נחשב לשיתוף יעיל? האם סיסמאות כגון: אחריות חברתית (אקדמית) המתבצרת במגדל השן(הנה...עוד דוגמא לדמגוגיה-אקדמית-עצמית...)בה היא רואה את השחור במרחק נגיעה אבל לא נוגעת נחשבת לאחריות חברתית? לשיתוף ציבור? האם בל הוקס צודקת כאשר היא אומרת "... אם אתה לבן ליברלי ונאור אתה חייב לבוא אלי למרחב שלי..."?. שאלות,תהיות ועוד, על חלק מהשאלות אנו עובדים בצורה פרקטית בכיתת הסטודיו, על חלק אחר אנו משתדלים לענות בתשובות אידיאליות – תאורטיות אך ישומיות. ובחלק אחר.... אנו מפנטזים...מה היה אם......

ניתן להיכנס לבלוג של הסטודיו בכתובת הבאה: http://studiodoronhazan.blogspot.com/

מלבטיו של מלמד היסטוריה

ידעתי! ידעתי שאם אתפתה למתק השפתיים של טובית ושל בועז, ואפרסם כאו "פרקי יומן", אז כשיהיה לי משהו אמיתי לכתוב, איחשב כבר כנודניק.

אז אתם יודעים מה? במחיר של "להיחשב נודניק" אני כותב את המסר הבא:

אני מלמד היסטוריה של האדריכלות בחבל הארץ בו אנחנו חיים. אני לא ממש יודע איך לקרוא לחבל הארץ הזה, כי הביטוי "ארץ ישראל" הוא ביטוי מאד פוליטי, ו"ישראל" ממש איננו מדויק לצרכי. קבר הורדוס בהרודיון, רצפות הפסיפס בעזה, הארמון החשמונאי בעמאן ומצודת הבופור הם ממש לא בישראל, אבל הם חשובים להפליא להבנת האדריכלות כאן. ניסיתי לקרוא לזה "האדריכלות המקומית" אבל זה לא תפש. חזרתי, בלית ברירה, ל"ארצישראל".

ולמה אני כותב את זה? כי הוראת היסטוריה היא הליכה בשדה מוקשים פוליטי, בכל מקרה. העניין שלי בהיסטוריה של אדריכלות א"י נובע מכך שיש נתק עצום בין הארץ לבינינו. כי אנחנו לא באמת חיים בה, ולא באמת מכירים אותה. ובטח - לא באמת רואים את עצמנו כחלק ממורשת שנבנתה בה. אנחנו, היהודים בינינו, תופשים את עצמנו כבני העם היהודי ולא כבני הארץ הזאת. למדנו על תולדות העם היהודי ולא על תולדות הארץ, אין לנו מושג מי שלט כאן בימי הביניים, ואין לנו מושג מה בנו כאן במאה ה-18. ומכיון שחשוב לי לשנות את זה, אני מלמד את תולדות הבניה בארץ.

בשיעור האחרון עליתי על מוקש. הסברתי לכתה שב-48' עזבו את הארץ 2 קבוצות אוכלוסייה שבנו בה לא מעט לפני זה, והן יושבות כיום ב"גלות" וחולמות על שיבת ציון: הפלסטינים (חלק מהם) והטמפלרים. לגבי הראשונים - קשה לדעת ממתי הם יושבים כאן, אבל ללא ספק חלקם יושב כאן מאות שנים; ולגבי הטמפלרים - הם התיישבו כאן לראשונה ב-1870. מכאן ואילך הסברתי על הבניה הטמפלרית, והתכוונתי לדבר בשיעור הבא על הבניה הערבית.

קיבלתי מייל מסטודנט ערבי, שכעס על ההשוואה. הוא גם כעס על כך שלא לימדתי על האדריכלות הערבית, אבל זו בעיה פחות קשה, הרי הוא לא מכיר את מערך השיעורים. הבעיה הראשונה מציקה לי. הסטודנט הערבי כועס כי השוויתי בין הכאב הפלסטיני לכאב הטמפלרי. הוא טוען, כמובן, שכואב לו יותר. אין לי בעיה, וכך עניתי לו, להסכים אתו. לא רק בגלל הוותק הגדול יותר של הפלסטינים, אלא בעיקר בגלל שלפלסטינים יש קשר הדוק לארץ אחת בלבד, והטמפלרים שמרו על נאמנות לשתיים (גרמניה וא"י). אבל אני מוטרד להפליא מתחרות הכאב הזו, שפורצת כאן. תחרות שבה כל יהודי שנמצא מימין לי ישמח להצטרף אליה, ולטעון ש"לו זה כואב יותר". אני מוטרד, כי פתאום אני כאילו שופט בין כאביהם של הפלסטינים לכאביהם של הטמפלרים, אני לא צד בעניין, ומהמקום שאני נמצא בו אני רואה עד כמה זה טיפשי, התחרות הזו.

כתבתי לסטודנט שבתור בן לעם היהודי, אני יכול להמליץ לו שלא להיקלע לתחרויות כאלה. כתבתי לו ששום דבר טוב לא ייצא לו, או לפלסטינים, מתחרויות כאלה. הוספתי שאת המורשת הערבית נלמד בשיעור הבא, וכתבתי לו שירגיש חופשי לפנות אלי כל אימת שהוא מרגיש שיהדותי השפיעה על החומר שאני מלמד. הרי אני מודע לעשרות המוקשים סביבי, ואין לי ברירה אלא ללכת ביניהם.

מישהו רוצה להגיב?

מיומנו של מלמד היסטוריה, פרק סיום (לעת עתה)

הייתי בפורים בשילה. בתל שילה. ראיתי היכן הבתולות חוללו ותיחטפנה;

היכן אמו של שמואל הנביא מלמלה בכאב, ועלי - הכהן הגדול - חשב שהיא השתגעה;

היכן שחופני ופנחס, בניו של עלי, שדדו את מקריבי הקרבנות; והיכן שנמצאת "מאראתון" שלנו:

העיר שאליה הגיע בריצה השליח משדה הקרב שהיה בראש העין, ובישר על מפלתנו במלחמה עם הפלשתים. אלא שבניגוד לסיפור היווני - אצלנו לא השליח שרץ מת (המרחק, אגב, הוא כ-42 ק"מ) אלא דווקא עלי, שקיבל את הבשורה.

וכאמור - על אף כל אלה, די השתעממתי. ואז ראיתי את "הבתים".

הראשון ממש צמוד לתל שילה, למרגלותיו. לכאורה - מבנה די משעמם, קובייתי, עם שיחים על גגו שמשווים לו מראה פרוע למדי. אלא שבמבט שני נגלו האבנים שמהו הוא בנוי - אבני גזית ענקיות, הרודיאניות, או ביזאנטיות, או צלבניות. בפינה תפשה את

תשומת ליבי גרלנדה קטנה ויפה, מסותתת על אחת האבנים.

הסתובבתי סביב המבנה הזה, עד שמצאתי את הכניסה, ולשמחתי היה איזה פרא אדם שקדם לי, ושבר את הסורגים שהותקנו שם.

נכנסתי פנימה - מימיני גרם מדרגות המוביל לגג, ולפני - עוד מבנה, מין בבושקה של קופסאות אבן ענקיות, ובתוכו... לא, אל תגזימו. לא היה שם עוד מבנה. היה שם פשוט עיצוב פנים שהעיד שהשימוש האחרון בחלל הזה היה כנראה כמסגד. אחר כך, כשניסיתי להבין מה זה בדיוק, התבלבלתי בין המוני פרשנויות, והרמתי ידיים. בכל מקרה - מותק של מבנה.

המבנה הבא נמצא עדיין למרגלות התל, בינו לבין מגרש החניה, אך מרוחק קצת יותר מהתל (וקרוב קצת יותר לחניה).

הארכיאולוגים מצאו שם שרידים של כנסייה ביזאנטית מרשימה, עם רצפת פסיפס שלמה למדי, ועמודים שלמים למדי - ומעל כל אלה ניבנה מבנה שישמור עליהם.

את המבנה, בפשטות, הם עיצבו בתור בזיליקה (יענו - כנסייה ביזאנטית), וכך יש לנו מבנה ביזאנטי מימינו אנו, מגן על מבנה ביזאנטי מימי הביזאנטים. קצב העמודים של בן-ימינו לא תואם את העמודים המקוריים, ונראה לגמרי כמו נער נרגש שרוקד טנגו עם מורתו היפהפיה, ודורך לה כל הזמן על הרגליים.

הרצפה נהדרת, העמודים וכותרותיהם נאים, ורק המבנה המטופש שנבנה מעליהם לא בדיוק מוסיף להם משהו.

המבנה השלישי שבה את עיני כבר בדרך החוצה, בין בתי ההתנחלות. מבין הפרחים נגלתה לעיני חומה גבוהה, גדולת אבנים, משופעת מאד. יש משהו מרתק בקירות שאינם זקופים אלא משופעים. הצלבנים השתמשו בזה בביצוריהם, אבל רק בחלק התחתון, בדפנות התעלה שהקיפה את המצודות. ככל שאני יודע, אין בארץ יותר מדי קירות משופעים.

אלא שיש בשיפועים הללו משהו כל כך נכון, כל כך עתיק למראה, עד שזאב שיינברג, כשתכנן בירושלים את מוזיאון ארצות המקרא, היטה את הקירות קצת, לתת להם מראה ארכאי. וזה עובד.

אחר כך באו אמנון רכטר ואביו יעקב והיטו את הקירות של חדרי ההרצאות בבנין הפקולטה למשפטים, אבל שם זה כבר משהו אחר. ובכן - החניתי ליד הקירות הנטויים הללו, וגיליתי מבנה מוזר למדי. שוב - אבני ענק שמעידות על קדמוניותו, וקירות נטויים מאד כלפי חוץ אך זקופים בפנים. הוא לא גדול, וחוץ

מהיותו נטוי-קירות וענק-אבנים, אין בו יותר מדי. אבל כנראה זה מספיק - הוא מלהיב.

דילגתי בין שבריו, טיפסתי וצילמתי, והתלהבתי כמו ילד. הוא ממש עשה לי טוב. אחר כך, כשהגעתי חזרה למשרד ולמדתי על מה שראיתי, התברר לי שיש טענה, שהמתנחלים אימצו אותה בחום רב, שזה אחד מבתי הכנסת הקדומים ביותר בא"י. יש אפילו סרטון ביוטיוב שמדבר על הרצון לבנות אותו מחדש.

וזהו. עד כאן. בכמה שעות הספקתי לבקר במנזר ביזאנטי בחרבת דיר סמעאן, לא להגיע למערת קבורה הרודיאנית בדיר א דארב, לעלות לפסגת תל משעמם של עיר מעניינת, ולהציץ לשלושה מבנים מדהימים, כל אחד קצת אחרת, ליד תל שילה.

מיומנו של מלמד היסטוריה, המשך

הבטחתי, לא.

אחרי הביקור בחרבת דיר סמעאן, רציתי לבקר בדיר א דארב. מדובר על מערת קבורה מימי בית שני, שיש בה איזה אלמנט מסקרן. המערה, כמובן, חצובה בסלע, אבל את הפתח שלו עיצבו כפתח מלבני גדול מאד, ובעיקר רחב מאד, שהוא כאילו חזית קדמית של מבנה. מעל הפתח הבונים סיתתו רצועה שנאית כמו כרככוב, והוא מעוטר לסירוגין בטריגליף (שלושה קווים אנכיים, זה ליד זה) ומטופה (כל דבר אחר. לעיתים יש במטופה תבליטים קטנים המספרים סיפור, אבל בארץ נהוג בעיקר לסתת שם מדליום, שזה בעצם שורה של מעגלים חד-מרכזיים).

כאן בתמונה - טריגליף ומטופה מהארמון בהרודיון.

הכרכוב המעוטר כך שייך לכללי הסדר הדורי. אבל זה לא העיקר בפתח המערה הזו. העיקר הוא שלמרות היותה חצובה בסלע, ולפיכך היא לא מתמוטטת בעיקר בגלל שהיא בעצם חתיכת סלע ענקית אחת - הבונים טרחו להציב שם שני עמודים לאורך הפתח, ש"כאילו" תומכים בכרכוב שעליו כתבתי.

העמודים הללו, שהם למעשה רק קישוט, יכולים היו בתיאוריה להיות חלק מחציבת הפתח למערה. כלומר - הבונים היו חוצבים 3 פתחים קצרים יותר, ואת "חתיכת הסלע" בין הפתחים הם היו מסתתים ומעניקים לו צורה של עמוד. במקרה כזה הם היו מבטיחים את עצמם מפני שבירה של הסלע והתמוטטותו. אבל זה לא המקרה בדיר א דארב, כיון שאחד העמודים נגנב. ומכאן אני מסיק שמדובר על אלמנט עצמאי, ולא על חלק מהסלע. הרי מי שגונבים עמודים עושים זאת כדי לחסוך בעבודת סיתות, ואם העמוד היה חלק מהסלע, הם הי נדרשים לסתת אותו החוצה! ועוד תוך חשש שפתאום הסלע מעל יתמוטט!

וכאן נכנסת התעלומה השלישית - העמודים הללו (או לפחות, זה שנותר ובאינטרנט ראיתי תמונות שלו) הם מהסדר האיוני. הכותרות הללו עם השבלולים בצדדים. ראו תמונה.

כלומר יש פה עמודים שהם רק קישוט, אבל בשפת הקישוטים הלא נכונה! זה כאילו מישהו ישקיע הון בקניית שרשרת זהב, וילבש אותה בסוף עם חליפה בלתי מתאימה (כאילו שיש חליפה שמתאימה לשרשר זהב)! אז לשם רציתי לבקר. נכנסתי להתנחלות בשם ברקן, וכרגיל - ביקשתי מהש"ג שיקשר אותי לרב"ש. הרב"ש עלה בקשר, וממש לא המליץ שאמשיך לדיר א דארב (בערבית = הבית על הדרך). אז ויתרתי.

אאלץ, כנראה, להצטרף מתישהו לקבוצת מתנחלים שעושה סיור עם ליווי חמוש, המלווה לעיתים גם בהטלת עוצר על הכפרים בסביבה... או שאצטרך להזדקן בלי לראות את דיר א דארב. whatever comes first.

אם כך, החלטתי להדרים לשילה. שילה היתה בירתנו הראשונה, לפני ירושלים. כשיהושע כבש את הארץ הוא קבע את בירתו בשילה, ונקבר לא רחוק ממנה. מאז נערכו כמה חפירות ארכיאולוגיות רציניות בשילה, והממצאים מגלים שהיא הייתה גם אתר פולחן משמעותי בתקופת הכנענים, ואחר כך בתקופת ההתנחלות (של יהושע), ואחר כך בתקופה הביזאנטית, בתקופה הערבית, בתקופה הצלבנית ולבסוף בתקופת ההתנחלות השנייה (כיום, יענו). מלמד היסטוריה צריך לראות דברים כאלה, לא? אז נסעתי. הגעתי לש"ג והוא שלח אותי לתל, שנמצא בעצם לא רחוק מהש"ג אבל מטעמי משהו (בטחון? כלכלה? איכות סביבה?) נדרשתי לעלות עם המכונית לפסגת ההר, לחצות את כל ההתנחלות ששם, ולרדת שוב בכביש מקביל לתל שילה.

אז ככה: יש שם תל עם שרידי חומה כנענית, לא ממש מרתקת. ושרידי מחסנים - לא ממש מרתקים. ושרידי בימת פולחן - די עלובים. ומגדל תצפית מתקופת ההתנחלות השנייה, דווקא די חביב, שמאפשר לתצפת על כל התל.

כאן, בשילה, התנהלה אחת הדרמות המוזרות ביותר בתנ"כ: יום אחד פרצה מלחמת אזרחים בין כל שבטי ישראל, לבין שבט בנימין. לא אתעכב על "למה" אם כי זה פיקאנטי. קראו לבד את התנ"כ. בכל אופן - ישראל ניצחו כמובן את בנימין, החריבו את עריהם והרגו את תושבי אותן ערים. רק חלק קטן מהגברים הצליח לברוח, ולהסתתר במדבר. במקביל לטבח העם הזה, בני ישראל גם נשבעו שלא להתחתן אף פעם עם הבינימינים. עברו כמה חודשים, ופתאום 11 השבטים הבינו ש-11 זה מספר לא ראוי. צריכים שנים עשר שבטים. לא ייתכן שעמישראל יהיה בלי בנימין. אלא מה - לא נותרו נשים בבנימין, והם כבר נשבעו שנשות שאר השבטים לא תיתחתנה עם בני בנימין. להזכירכם - הללו עדיין מסתתרים במדבר. חשבו וחשבו, ופתאום מצאו עצה - היתה איזו עיר ששכחה לבוא למלחמה נגד בנימין, ולפיכך היא לא השתתפה בשבועה שאוסרת על בנותיה להתחתן איתם. איזה סבבה! אז הצבא הישראלי עלה על העיר הזו, יבש גלעד שמה, כבש אותה, הרג את תושביה וחס רק על 400 בתולות, שאותן הביאו לשילה. מין מחנה מעצר לבתולות. בינתיים שלחו מסר ללוחמי בנימין שאם הם במקרה יגיעו לשילה, וייתקלו בין הכרמים בבתולות שמסתובבות שם, מותר להם לחטוף אותן. אז הלוחמים החרמנים הגיעו לשילה, חטפו את הבתולות, וכך חזר לחיים שבט בנימין, ושוב יש לנו שנים עשר שבטים. לא מדהים?

המוטיב הזה, של חטיפת בתולות, מוכר לנו גם מהסיפור על הרומאים שנהגו לחטוף את הנשים הסביניות. "לחטוף" raptio תורגם מאוחר יותר ל"לאנוס" rape, והמוטיב הפך לאלים יותר ויותר. וככזה - אמני הבארוק, שוחרי האקשן, אהבו אותו מאד. באפן מפתיע יש איזכור שלו על ארון קבורה רומאי שנמצא באשקלון, הרבה יותר קדום מהבארוק, מה שאומר שבעצם אונס או חטיפת בתולות היו מוטיב מעניין בכל תרבות.

אחזור לשילה: אז אחרי שהשתעממתי בתל עצמו, ללא שום פרופורציות למה שקרה בו, גיליתי המון מבנים סביבו, ואלה - ממש ממש כבר לא משעממים. אבל על זה - בפרק הבא.

מיומנו של מלמד היסטוריה

בפורים האחרון, לאחר ישיבת עבודה בכפר קאסם, נסעתי לשומרון. סימנתי לעצמי כמה אתרים היסטוריים/ארכיאולוגיים שרציתי לבקר בהם, תכננתי מסלול, וקדימה לארץ הפחד והזוועה, ארץ ההרים הנישאים, הגיאיות העמוקים, והשנאה היוקדת. ומנקודה זאת ואילך אתעלם מבני האדם שחיים שם עכשיו, ואתמקד בהיסטוריה העתיקה.

תחנה ראשונה הייתה חרבת דיר סמעאן.

לימדתי בזמנו סטודנטית חמודה בשם קוויני, שהתחתנה עם בחור מפדואל. כשקוויני הייתה עוד בשנה הראשונה התלהבתי מהשם שלה, כי לא הכרתי אף קוויני אחרת (עד היום, בעצם).

נזכרתי בשיר נהדר בשם הזה, של האחיות אנדרוז, על קוויני שהייתה the talk of the town, ואפילו טרחתי לצרוב אותו ולתת את הדיסק לקוויני, הסטודנטית שלי. אחר כך קוויני גדלה, ונפגשנו שוב בקורס ההיסטוריה, כשהייתה בשנה הרביעית. הטלתי אז על הסטודנטים לכתוב עבודה על מבנה היסטורי לפי בחירתם, וקוויני הפתיעה אותי עם מבנה ביזאנטי ליד פדואל, שלא הכרתי. התמונות היו מרתקות, ובמיוחד הקפיץ אותי צילום של חלון משונה להפליא, מין חריץ אופקי מעל משקוף השער למבנה.

קוויני, בהתבסס על ניחוש ועל התייעצות עם חברים, הגיעה למסקנה שהחריץ הזה נועד כדי להציץ החוצה, לראות מי זה דופק בדלת. לא התלהבתי מההסבר הזה, אבל לא היה לי שום הסבר טוב יותר. החידה המשיכה להטריד אותי, עד שיום אחד, דווקא לא בפורים, העזתי לנסוע לפדואל, לראות את המבנה. מבנה מרהיב לחלוטין: מין מבצר/חווה/מנזר ביזאנטי, עם אבני בניה ע-נ-ק-י-ו-ת, כמו אבני הכותל, ורצפות פסיפס עוצרות נשימה. קוראים למקום דיר קלעה. המבנה נמצא על מדרון ההר שבראשו בנויה פדואל, ורואים משם פחות או יותר את כל הארץ. אריק שרון קרא לזה "המרפסת של המדינה", ומישהו מפדואל הציב שם ספסל מתנדנד, כדי לצפות בשמש היורדת ונעלמת בין מגדלי תל אביב.

אגמור כבר את הסיפור של החריץ, כי אני רוצה להגיע לחרבת דיר סמעאן. כשהגעתי לדיר קלעה, ואחרי שדילגתי בין החורבות וצילמתי ומדדתי והתרשמתי, הגעתי אל השער. דבר ראשון ניסיתי להציץ החוצה דרך החריץ הזה, ונוכחתי שזה בלתי אפשרי. הוא עמוק מדי, כרוחב הקיר הענקי, ולא ניתן לראות כלום מבעדו. רק שמיים. החריץ התפתח אצלי לאובססיה, ולימים הבנתי שהוא מין השתחצנות של בנאים, שמנסים להוכיח את שליטתם בחוקי הפיזיקה, והם מפגינים את העובדה שהם יודעים להסיר את המשקל מן המשקוף. המשקוף עצמו, מרגע שיש מעליו חריץ, הוא עצמאי מפני כל לחץ, ולפיכך הוא משדר להולכים תחתיו מין מסר של הרגעה.

את הגילוי הזה מיהרתי לספר לקוויני, כשהיא באה לטקס הסיום. קוויני, בתורה, מיהרה לספר את זה לבעלה, והוא לא ממש התרשם. כל מה שהיה לו להגיד לי, אחרי שהזמין אותי לסיור של יודעי לכת בין הרי שומרון, היה - "מה, בחרבת דיר סמעאן עוד לא היית ?". אז זהו, בפורים אזרתי עוז ונסעתי לשם שוב.

עצרתי בעלי זהב, וביקשתי מהש"ג שיקשר אותי עם הרב"ש. הרב"ש האיר אלי פנים (אבחנה: המתנחלים תמיד מאירים פנים. פי 100 מאשר התל אביבים. כל מפגש אקראי של מבטים מניב חיוך רחב ולבבי, וברכת חג שמח). הוא הסביר לי בפרוטרוט איך להגיע לחרבה, וכשניסיתי לוודא אם אין שום חשש, הוא הבטיח שאין. שמעו שהוא מחייך. נסעתי כפי שהוא הורה, החניתי את המכונית בצד "הציר" ("תחנה בצד הציר, הוא דרש, כדי לא לחסום את התנועה". איזו תנועה? לא הייתה נפש אחת במרחק קילומטרים!) וטיפסתי למרומי ההר. ההר עצמו היה מלא פריחה, ומלא חיות קטנות מכל הסוגים - חביבות מאד ברובן. שפני סלע דילגו כה וכה (בחיי!), פרפרים ריחפו, צבים קטנים זחלו סביבי, ומרבי רגליים חצו את דרכי. עוד אחזור אליהם. והגעתי לחרבת דיר סמעאן.

זו חווה ביזאנטית, שוב - מאבנים ענקיות, רצפות פסיפס נהדרות, וחלקים שלמים לא מעטים (טוב, לא ניסחף. שלמים עד גובה של כ-2 מטר מעל הרצפה). יש שם אפילו חדר אחד שתקרתו נשמרה, ומישהו הוביל לשם את כל שברי העמודים וכותרותיהם שהיו באתר. אחר כך למדתי שזה מבנה קצת מאוחר יותר, מהתקופה הערבית (המאה השביעית עד העשירית).

וכמובן גם בדיר סמעאן מצאתי דלת עם חריץ מעליה, אלא שכאן החריץ קצת קשתי. אחר כך ניסיתי להבין את התכנית, כי כאמור - המבנה שלם למדי, ובקלות ניתן לעבור בין חדריו, גם אם אין להם תקרה. במאמר שקראתי על המקום נטען שהייתה שם כנסייה גדולה. לי זה דווקא נראה כמו חצר פנימית, (קלויסטר) ולאו דווקא כנסייה. זה מה שקורה כשיש תקרה או אין תקרה נראים אותו דבר. ניסיתי לשרטט, אבל לא היה לי עט, והמכונית נותרה לצד הציר.

טיילתי בין החורבות, מנסה לפענח אותן, ופגשתי את היצור המצחיק הזה. נדל, או סתם מרבה רגליים, או משהו

אחר שאינני יודע את שמו. יש לו בערך עשרת אלפים רגליים,

שנעות במהירות הבזק, והגוף שלו נראה כגולש על גל: רואים רק את התנועה, לא את מה שמייצר אותה. הוא חצה את רצפת הפסיפס המפוארת של הכנסייה/קלויסטר, ולא התרגש ממני יותר מדי. זאת בשונה מהצבים והשפנים והפרפרים שהפגינו הסתייגות מובהקת מנוכחותי. צילמתי אותו, ולהפתעתי התמונה דווקא כן מראה את הרגליים, ולא את מה שהן מייצרות. חבל.

המשך הטיול בבלוג הבא...

סדנת חומרים - קיץ 2010
חומר/גוף/מכונה
מנחה: אדריכלית טלי כהן אנדרסוןעוזרת הוראה: מעצבת אילור טפרמתרגלת סדנה: סתיו נוריאל
.

מהם ההקשרים שבין אופנה לאדריכלות? //// מהו הטווח שבין גוף האדם לחלל ומתי הוא מייצר מרחב? //// איך אופנה מייצגת מרחב?, מהם החללים הנוצרים בין הגוף האנושי למעטפת שלו?/////////////מגן///מרפד///עוטף ////////////////// הסדנא בחנה בעיקר את ההקשרים המושגיים והחומריים שבין שתי הדיסציפלינות דרך ייצור אלמנטים מרחביים תלת ממדיים שנשארים קשורים לגוף האדם וחוזרים להתחבר אליו אחרי העיבוד החומרי והעיבוד של המכונה. מטרת הסדנא היתה לפתח תוצרים שידברו על החיבור בין אסטרטגיות עיצוב (אופנה וארכיטקטורה) לבין שיטות ייצור ממוכנות. משתתפי הסדנא יתמודדו עם השאלה: כיצד ניתן להבין חומר כבעל תכונות ביצועיות כבר בעת תהליך העיצוב? וכיצד ניתן לתכנן דרך תפיסת החומר מול המכונה? הסדנא הינה מעבדת חומרים המתחילה דרכה מחוץ לתחומי הארכיטקטורה הפעם בתחום הטקסטיל והאופנה והבוחנת את הקשר של אופנה וארכיטקטורה דרך גוף האדם והמכונה. זהו ניסיון לאתגר את המחשבה על ארכיטקטורה דרך דיסציפלינה אחרת ולתלות את הפוטנציאל שקיים בדיאלוג בין התחומים השונים ולאמץ אסטרטגיות וצורות חשיבה של האחד מהשני.

מרחב ביניים

מנחה: אדר' טלי כהן אנדרסון
עוזרת הוראה: מעצבת אילור טפר

"לחיות פירושו לעבור ממרחב אחד למשנהו,תוך השתדלות מרבית שלא להתנגש". מתוך חללים וכו'/ז'ורז' פרק/הוצאת בבל

הסטודיו בוחן את המושג "מעבר" ו"מרחב הביניים" בארכיטקטורה דרך גוף האדם.
גוף-בתנועה: גוף האדם, הוא אורגניזם חי המעורב בתנועה בלתי פוסקת ונצחית בחלל. תנועתו של הגוף היא רצף חיוני
ומתמשך של תגובות קינטיות, רגשיות ואקספרסיביות, הנעות ביחס לזמן ולחוויה בה הוא נמצא. חלל אם כך נוצר ע"י הכוריאוגרפיה הקינטית של גוף האדם המתרחשת בו. לכן מטרתנו היא לייצר חוויה חושית בחלל שבו מאורגנים יחד
אלמנטים של חומר,מגע, טעם, ריח, צבע, צליל וצורה. בד בבד לגרום למבקר או לגוף האנושי בחלל השתתפות פעילה בו,
היכולה לנוע בין מהלך פיזי (תנועה מונחית במרחב מסומן) ועד לעיבוד תודעתי (הבנה, פרשנות,זכרון, השלכה) ועיבוד רגשי
(הזדהות, מועקה, מחאה, כעס, חרטה).

המעברים מובילים אל השינוי. מהיות המעבר מצב זמני לקבוע, ממצב של חוסר ודאות לשינוי.

הסטודיו מתנסה בחשיבה על המושג "מעבר משתנה" ככלי לשינוי ממערכת אופרטיבית (תכנונית) אחת לשנייה.
מעבר ממצב/ תנאי אחד לשני. ולבסוף גם להשתמש במושג "מעבר- ככלי"לבדיקת סוגיות אישיות של כל סטודנט ולבדיקת "ההשתנות" ככלי בתהליך התכנון.

סרטון מרינה פוטייבסקי
http://www.youtube.com/watch?v=ijACxs90xWM

סרטון ליאת פינטו
http://www.youtube.com/watch?v=AJ1Rk0EQizE

סרטון אושרית פנקר
http://www.youtube.com/watch?v=qLBWzwLfCKk

סרטון מורן פיטל
http://www.youtube.com/watch?v=WejWf1hejfY

"פרמטר"

החוג לעיצוב פנים שמח להזמין לפתיחת התערוכה "פרמטר" בתאריך ה- 10.4 בשעה 19:30.

התערוכה בשיתוף IAAC, ברצלונה תתקיים בגלריית זהזהזה בהאנגר 21 נמל ת"א.

לביקור בבלוג התערוכה >>>

"על עיצוב ואחריות חברתית - קליניקת המעצבים - מעצבים\קהילה \עיר"

החוג לעיצוב פנים המסלול האקדמי המכללה למינהל, בשיתוף עיריית ראשון לציון, במסגרת הכנס הראשון של פורום ראשון לציון
לעיצוב ולאחריות חברתית הציג את "קליניקת המעצבים" והעלה לסדר היום את מכלול הסוגיות העולות מהצורך לשנות את כיוון פני העיצוב העכשוויים:  

איך מביאים לכך שעיצוב יהיה קטליזאטור ללכידות חברתית? כיצד עיצוב יכול להיתפס ככוח מוביל אשר ביכולתו לייצר מודלים חדשים של עירוניות וקהילתיות?  

 

אן לקטון בכנס " על עיצוב ואחריות חברתית"

אדר' אן לקטון (משרד “לקטון ואסל”) , צרפת
"מחר יהיה יום יפה" – "il fera beau demain"   ארכיטקטורה כמכניזם  לחופש

"בניינים הם יפים כאשר אנשים חשים בהם טוב, כאשר האור בפנים הוא יפה והאוויר נעים, כאשר היחסים עם החוץ הם נוחים ומתונים, כאשר החיים פשוטים בהם, אז שימושים ותחושות הופכים לא צפויים. נפח, גמישות, סופראימפוזיציה, אקלים, הנאה, מחסה, מבניות, עלות ותועלת, חללים נדיבים.. אדריכלות כמכניזם המציע יותר חופש".   

"על עיצוב ואחריות חברתית" - שולחנות עגולים

שולחן מס' 1 : מהי  "קליניקת המעצבים"

 יו"ר: גיל מועלם דורון

 

שולחן מס' 2:  איך בונים "קליניקת מעצבים" ?

יו"ר: אדר' ירון טוראל, החוג לעיצוב פנים
      המסלול האקדמי המכללה למינהל 

שולחן מס' 3 : סטודיו תכנון כסוכן של שינוי

יו"ר : אדר' שלי כהן, החוג לעיצוב פנים
       המסלול האקדמי המכללה למינהל   

סטודיו אדריכלות קהילתית, בהנחיית אדר' ירון טוראל, גיל מועלם דורון ושמרית קאופמן

סטודיו "אדריכלות קהילתית" בהנחיית אדר' ירון טוראל, גיל מועלם דורון ושמרית קאופמן, בשיתוף המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית חולון.

בסטודיו עסקו הסטודנטים בשיפור השטחים הציבוריים בין הבניינים וסביבתם בשכונת ג'סי כהן בחולון.

פרויקט תכנון מטבח ציבורי

עופרי תלמי, אביב בנאיטח, מיה שלף –

שנה ג', סמסטר א',  תשע"א

הרצאות אורח - סמסטר א'

סדרת ההרצאות בסמסטר א' תשע"א, תואמה ע"י מעצבת יעל נחום וכללה, אדריכלים, מעצבים ואמנים בולטים בתחומם, חלקם מחו"ל.

      

 

              

סטודיו פרוייקט גמר בהנחיית אדר' אלי דרמן

הקורס עוסק בלמידה, ניתוח ובניה של תהליכי תכנון אישיים בדגש על פיתוח אמנות תכנון, אמנות ייצור ולמידת דרכים להאחדה ביניהם. במרכז הסטודיו עומד דיון מתגלגל על הקשר בין המייצג למיוצג כפי שיבוא לידי ביטוי במלאכת התכנון תוך רכישת כלים מורכבים לפיתוח שפת ביטוי כאומנות מלאכת הייצוג. המשתתפות בחרו חלל שיתוכנן באופן ממוקד ועשיר בפרטים תוך ניתוח ולמידה של תהליך החשיבה על התכנון עצמו כמו על נושא התכנון. את פיתוח הפרויקט במהלך השנה מתווה כתיבת קוד עיצובי של הפרויקט כך שלמעשה העבודה מתפתחת בשני מישורים מקבילים: בניית הפרויקט בתהליך התכנון ובניית הקוד שבבסיס החשיבה התכנונית.

למעבר לבלוג הקורס 

Barcelona _Tel Aviv : Scripted connections

סדנת קיץ שנערכה בברצלונה , ביוזמת החוג לעיצוב פנים של המכללה, ובשיתוף פעולה עם בית הספר לתואר שני  בברצלונה, ה- IAAC. קבוצת המשתתפים כללה 32 סטונדטים, מהחוג לעיצוב פנים של המכללה, וכן מבתי ספר אחרים לעיצוב (המכללה האקדמית ויצו חיפה, והמכון הטכנולוגי בחולון). במסגרת הסדנא נחשפו הסטודנטים לראשונה לעולם התכנון הפרמטרי, למושגים, ליכולות ולכלים הטכניים הכרוכים בו . על ידי תרגיל תכנון של מנוע קוד לייצור אוביקט גנרי אשר יושם באתר בתל אביב ובברצלונה, למדו הסטונדטים לכתוב קוד Rhino-Grasshopper   . הסטונדטים נחשפו למבחר כלי ייצור ממוחשבים, אשר איפשרו להם לייצג אספקטים שונים בתכנון במודלים פיזיים המיוצרים ישירות מהמחשב : בהדפסת תלת מימד, בכרסום CNC, בחיתוך לייזר, בואקום פורמינג ועוד. את הסדנא הנחו בארץ ובברצלונה גיא אוסטרן ואריאל בלונדר.